בלוגים שלוש לפנות בוקר

מתעוררת מחלום.ספק מתוק ספק רחוק.
מחליטה לקום מהמיטה בכדיי להנציח בזכרוני את החלום.ולדוש בו על כל היבטיו.
מוציאה פחית קולה מתוך ארגז שנרכש עבור החג.ומדליקה סיגריה שתעיר אותי ביחד עם גמיעות קטנות שישטפו את גרוני החנוק.יוצאת לחצר בייתי ומביטה לשמיים שעלייהם טלויים עננים לבנים. יושבת ומחליטה להנציח זאת גם בכתב שלא אשכח אף פרט אחד קטן.כן זו אני ידידיי אוהבת לכתוב ולכתוב ולכתוב.
בתוך ביית מרגישה בנוח,במהרה משוטטת ומנסה להבין מע מעשיי כאן.פותחת סוגרת דלתות חדרים ומגלה באחד מהם ארמוןץארמון קטן שבו מיטת אפריון מקושט בטול לבן וצח ..ובזנבותיו וקצוותיו מתנופף ברוח המגיעה מחלון עץ קטן.נעליי עקב הפוכות כמו סירות קטנות מפוזרות בחדר .ושמלות ממעט בד פזורות על הרצפה.
כמעט בכל פינה דלוק לו נר בריחות וניל לוונדר לימונית ועוד ריחות הנרקחים מדיי יום להגברת חושינו.עליי כותרת שנטלשו מורדים ושושנים בצבע דם.מפוזרים על המיטה.אני מורידה מעליי את השמלה ומשאירה על הרצפה.
עולה למיטה נשכבת מכושפת .והאוירה מזמינה אותי לחוש בבטחון מוחלט שהו עומד להופיע בכל רגע.
לא בושם עליי ולא מחרוזת פנינים.כך כביום היולדי,רק שעברו השנים.שנים שהפכוני לאישה בשלה ,רגישה ,חכמה ומיוחדת בדרכה שלה.
הדלת נפתחת וצללית של אדם גבוהה במיוחד מתקרת אליי בצעדים אחד אחד אחד .
אני מזהה את פניו אך איני מכירה אותו.מילותיו וקולו מוכרים לי.בחפזה הוא ממיס אותי במילים מעביר יד רכה מכף רגלי ועד סופה. בעודי חרושת צמרמורת אני שואלת בלחש זה יקרה עכשיו?
והוא אינו עונה ממשיך לענות אותי בליטופיו המסתוריים.חוזרת לשכיבה על הגב וכותרות הורדים נדבקות לגבי.
בידו האחרת מפזר עליי את השאר ואחת מהן נופלת ומכסה את שפתיי.הוא מגיח מעליי ומני שניים מעל עיניי.
מסיר את זו שעל שפתיי ונושק ברכות עליהן.ונוגס, ושוב נושק ונוגס קלות לשונו מרגיעה את הכייף שבכאב.
לשונו הארוכה יורדת לאיטה לשקע גרוני החנוק מעונג.וידיו לופתות את מותניי כך שלא אוכל לזוז.ואני בכלל משותקת בנסיון להתרחק מאיברו המקשיח אט אט ושוקעת אל קפיציי המיטה.לא מאי רצון .רק לדחות את הסיפוק ולמשוך את הרגעים הקסומים והעילאיים האילה.בהכרה מלאה אני מדסקסת עם עצמי ומבינה שבא לי למות כך.
לצידו של אהוב יקר עליי כותרות ורדים מעליי ,ריחות תשוקה,נרות מהבהבים בלאט.ועונג צרוף.
בהלה תוקפת אותי ובנשימה אחת אני מחליטה להתעורר מהחלום.משאירה את שמלתי עם שאר השמלות.ורצה בין הסירות ההפוכות כל עוד נפשי בי.יודעת כעת מי האיש שמילותיו וקולו מוכרים לי.ולא אכפת לי שכך זה נגמר.
הרווחתי מילים יקרות מפז.הרווחתי נגיעות שליטפו לי את נשמתי הצמאה.ועוד את עצמי ביודעי על נסתרות ליבי.
את העוצמות שעדיין קיימות בי.וקיבלתי אישור על ששי בי מקום לקבל ולתת.
החמצתי את הרגע בחלומי לתת לו לאיש להעניק לי את אשר חפצתי.החמצתי על שמהרתי להסיק מסקנות שזהו רק חלום.יכולנו להמשיך לחלום יחד בחלקת אלוהים זעירה שלא הייתה מזיקה לאיש מאיתנו.ואני פה עכשיו חולמת לבד .חולמת בלהוט בתקווה סמויה שאפשר עוד לשנות.ממעריצה אמיתית שלך בנימה מפייסת זיו