אוויר פסגות או שכרון מעמקים...

הפעם הראשונה שלי. לא, זה לא לרוץ לספר לחבר'ה. לא, זו לא התבכיינות. וזה גם לא מה שאתם חושבים. זו פשוט תחושה שחייב לחלוק! אני פה כבר כמעט שבוע וחצי. התחושה היא כמו התאהבות ראשונה, כמו התחושה של הסקס הראשון עם זו שהייתה גדולה ממני בכמה שנים. התחושה היא כמו מבט עמוק במראה וגילויים קטנים על עצמך שגם מחלק מהם אתה מתעלם.. המסע בעולם ה "סווינגרס" החל!!! לא התכוננתי מספיק טוב. הגעתי לפסגה הראשונה מבלי להתכונן למחלות הגובה. חשבתי שמזג האויר ייטיב עמי ואני, במין שאננות של מתחילים, כמו ילד שהשתחרר הרגע מהצבא רצתי קדימה מבלי להישיר מבט למכשולים שבדרך. להבדיל מהרבה מכם, הגעתי למסע לבד. רציתי(ועדיין רוצה) ליהנות מההרפתקה הזו ומתחושת הטירוף הנעים שמתלווה לעניין. היום, בפעם הראשונה זכיתי לחטוף "מחלת גבהים" טיפסתי מאוד מהר עם שותפה מנוסה שאך רק הכרתי ולאט לאט שהמסכות ירדו הבהירה לי שאינני מתאים לה להמשך הדרך. כשאתה בגובה, מרגיש שהנך מתקדם, השותפים לדרך נעימים(גם אם רק לפני שעות הכרנו) נופל אני לכיוון ה "בייס קמפ" בכדי להסדיר נשימה מחדש. ואז מגיעות הקלישאות: "מה שלא הורג מחשל" וכו' וכו'.. כשאתה יודע שאתה די בסדר בדרך כלל, נורמטיבי לגמרי, נראה לא רע, מצויד טוב ופשוט מחפש ריגוש בטיפוס. פתאום מקבל סירוב ..זה אגרוף גם לבטן וגם לגבריות. היא, מטפסת מנוסה, המשיכה בלעדיי..אני מכבד אותה בכל וחוזר להסתכל במראה. טיפוס - חייבים להתאמן, להתנסות, להבין, לקבל ולהחליט גם מתי לרדת מפסגה בזמן ולאילו לא לעלות. תודה לך מאוד שותפתי לדרך הקצרה (מאוד)שהכרת לי את הטיפוס בשלב מוקדם. עכשיו אני מוכן (: שיהיה לכולם טיפוס נעים ומטריף מחכה לפגוש אתכן בפסגות קחו אוויר