או בוי....

מה שקורה לנו בפנים. התרבות הזאת.... הרי יודעים שזה לא ימשך לנצח בכל זאת כשזה נגמר משהו קטן מת. בלי להיות מודעת לכך. זה משתק. ..... לפעמים כשאני מגלגלת עלי גפן אני דומעת. זה מהפלפל הכתום. הקטן. החריף המחשבות שלי מתנקזות אל זמן אחר נוצר בי פקק. פקק מהחשבות אל מקום אחר אל מקום שהלכנו בו יד ביד מקום שאלוהים פילס את הדרך בשבילנו מקום בו הלב שלי היה מלא. ..... לא פשוט, לא פשוט לראות אותך במקום אחר. לא פשוט לשתוק. לבלוע רוק בלסתות חשוקות לא לעשות מכל העניין הזה דבר. כאילו שיש ברירה. לפי כל המודלים לפרוש בשיא זה הכי. אז אני אומרת לעצמי "תהי זקופה ותשתקי" יודעת שמה שהיה לא יחזור יותר. תם. לא קל, לא קל להכנס למסלול כשאת בפקק כשמשתוללים בך כוחות מנוגדים חלק אחד הודף החוצה . בכח . דוחף חלק אחר שואב פנימה. ברכות. מושך קונפליקט. ברגע אחד של חולשה. הדלתות נטרקות. העניין נגמר. אין אקט פוגע. מעליב. משפיל ומשתק כמו לנטוש בטריקת דלתות . הגולים הובקעו. סוף המשחק. זה סוף טוב למרבה האירוניה להתפלש בחול. לספוג עונשים. להתכסות בעפר. ולקום. לקום מהאדמה אחרי שהלם המכות מתפוגג יש בזה אלמנט מטהר. ככה זה כשעובדות החיים מכים אש וגופרית דברים פשוט קורים. מעצמם. באינסטינקט. ..... אז אני מחכה, מחכה שיעבור, שיכאב פחות מחכה שילך אבל זה לא. זה בא. מכאיב. שורף. חונק. כמו גוש תקוע בגרון בלי יכולת להקיא או לבלוע. אז אני מוחקת, מוחקת דברים בכוונה מהראש. מהזיכרון. מנסה טקטיקה אחרת. להאחז בטוב. מנסה לשמור על עצמי. ממני. מנסה לשמור רגעים של טוב. נדירים. בהתלהבות. ולנצור. תמונה מאז. כשהיינו מאה אחוז... שקפצנו על גדרות, שוטטנו בבתי זרים. שלטנו. צחקנו. כבשנו גבעות .שכבנו בחול התפעלנו מיופיו של חילזון. לנצור את מה שטוב בידיעה שכל זיכרון הוא רגע חשוב מכדי לאבדו ושיבוא כאבים שיורגשו רק אחר כך.