אם אין אני לי, בלוגי לי

אז הנה אני כאן. חשוף ככל הניתן. עשיתי, ראיתי, חוויתי. בזוגיות ארוכה ומאפשרת. צירופים מכל המינים, מסיבות בארץ ובעולם, משחקים בלי סוף. יחד. איזו תקופה זו היתה :-) ואז המחלה ואיתה שינוי כיוון. אהבת חיי, היתה ועודנה. יחד, קצת אחרת. נהדרת. יש בה מין קסם. ועובר הזמן והשיגרה שוחקת ואתה בכל מקום, בעבודה, במשפחה, במטבח, במאבק. ואתה קצת שוכח שיש חיים שם בחוץ. העומס מצטבר ויש איזו רגש שחודר. מה איתי? מותר? זה בסדר? אם אני ארשה לעצמי, בקטנה, כדי לתת לנפש נחמה, זה לא יתן לכולנו אויר לנשימה? אז אני כאן...