הרעש הלבן שבראשי

היא כתבה לו שוב, מילותיה חרכו את הדף לא לפני שחרכו את נשמתה ועברו את הדף כשהן מזוקקות. היא ידעה שהוא מן העבר השני יידע לקרוא בין השורות ולהבין שהיא זקוקה לו . הכול מסביב התפרק ככה היא כתבה לו, כבר הרבה זמן זה מה שהיא הרגישה ואף אחד לא יכול לתת לה את מה שהיא צריכה היא , צריכה אותו ! אותו שמעלים לה את הרעש הלבן במחשבות, שהופך את הבטן מההתרגשות , שנוגע בה והופכה לשלו מבלי להתאמץ שיכול להשכין שקט בתוך הכאוס האימתני הזה שהשתלט על חייה . לא משנה כמה זמן יעבור לא משנה כמה חוויות היא תחווה הוא תמיד יהיה בראש הפירמידה כמו היה זה מקומו הטבעי הבלתי מעורער , וכך תמיד יישמר מקומו – מנצח ללא מתחרים. הבלתי אפשרי קרה-הוא הגיע, הוא בא,והיא לא ידעה את נישמתה מרוב עונג ותרועות קטנות של אושר שהדהדו בתיבת התהודה של ליבה, החיבור היה שמיימי ומיידי, כבר מן השניה ששמעה את קולו בשיחת הטלפון, וכמו ברגע כל אותו הזמן שכמו היתה בתרדמת הפך הסטוריה נשכחת, כל הגעגוע שצרב בה כל חלקה טובה שקע, כמו פינה מקום לתאווה העצומה שהתעוררה בה. מרגע זה התחולל בדירתה מחול שדים מטורף שגבה ממנה הכרה בעובדה שהיא מכורה. היא הבינה שמכאן אין בעצם דרך חזרה וכי הגבר הזה ומה שהוא גורם לה , התחושות שהוא מעביר בה כמו זורמות בדמה ומעבירות אותה על דעתה. התחושות האלו מציפות ומרגשות ומפחידות וגופה מגיב בהתאם ולמרות שנשבעה שזה לא יקרה היא פורצת בבכי בלתי נשלט באומרה לו את אשר ידע : אף אחד לא יודע אותי כמוך אף אחד לא נוגע בי כמוך, והוא משיב לה- אל תחפשי.......את לא תמצאי כמו תמיד, המשיכה שלה אליו לא ניתנת בכלל לתיאור, היא אפילו לא התחילה לדעת שובע, העוצמות שלו, החוזק שלו, הבוטות שלו, הריח שלו, המראה שלו,המגע שלו אוחח היא רוצה כך עוד ועוד, מתפללת שלא ייגמר, כשהיא נזרקת על המיטה מחכה לכף ידו שתוטל על גופה,ולמשמע קולו שיצווה עליה כל דבר שרק יחפוץ, עד לרגעים אלו בכותבה את המילים הללו היא חשה את העוצמות שלו כשהוא מנהל אותה כמו שרק הוא יודע , כשכף ידו בין רגליה כמו היתה זו בוכנה משומנת ,ואיבר מינו בפיה מיד אחרי שהתחננה לקבלו באופן שהיה לשביעות רצונו. ומעבר להכול האושר הנשגב והאמיתי נובע מכך שהיה בתוכה כשהוא הולך וגדל ומתעצם הולך וממלא אותה, אילו רק היית יודע עד כמה המגע הזה, הנוכחות שלך משמעותית - עד כמה העובדה שהיית בי אלוהית !! גבר מסוקס שלי, תודה על זה שאיפשרת לרעש הלבן הזה שכבר תקופה מלווה אותי להעלם, תודה על זה שפעם ראשונה מזה הרבה זמן אני שוב מרגישה שיהיה בסדר, על כך שהלילה עשית אותי שוב הכי נשית שאני יודעת להיות תודה על זה שראית גם אותי את הצורך שלי את הכמיהה הבלתי נשלטת שלי עד כדי כאב אליך ושלא הבטת לצד השני, תודה על זה שחיברת שוב אותי ואותך והזכרת לנו איך זה יכול להרגיש, אני תרה אחרי המילים שיבארו את שמתחולל בגופי בנוכחותך והן קטנות ולא עושות חסד ולכן אגיד מידי פעם אני זקוקה למעט ממך כדי להיות מי שאני באמת, לא ליד, לא כמעט, אלא אני באמת ובעולם הזה מי שמכיר ויודע ונוגע בכל הרבדים גם באלו שהאחרים לא רואים ולא מכירים זה אתה. הלכת ממש לא מזמן, והשארת לי את החיוך הכי יפה שיש לי - שולחת לך נשיקות