חמישי היה היום שלנו. כמעט בלי לתאם. כמעט בלי לתכנן. פשוט חיכינו לו שיגיע. ידענו ששנינו מצפים לו. הוא תמיד התחיל במקום חשוף. מקום שבו אפשר לנעוץ מבטים ארוכים, להריח את התשוקה ולהגיד הכל, אבל אי אפשר לגעת. רק כשכבר לא הצלחנו להתאפק, כשהמילים והמבטים לא הספיקו, כשאצבעות הרגלים כבר נגעו אלה באלה, ידענו שאי אפשר עוד לעצור את זה ופרשנו לעולם הפרטי שלנו. מאז, בכל חמישי אני נכנס לשם שוב. מחכה לך. מקווה לראות אותך. מקווה שהתגעגעת אליו. איך ויתרת עליו?