כללים נועדו שיפרו אותם

יש לנו סט כללים, לסווינג שלנו. יש דרך מסויימת שבה אנחנו מנהלים אותו, שלבים שצריך לעבור. קודם רואים תמונת פנים, מחזירים, אם יש חיבור ברמת המראה עוברים לוואטסאפ משולש ומקווים לחיבור גם באינטראקציה. ואז, אם הכל מתאים - נפגשים. ומקווים לטוב, שלא תמיד מגיע. כ"כ הרבה פעמים פסלנו בדרך... את ההוא רועי לא אהב, לזה אני לא התחברתי, אחד לא זרם בשיחות, השני לחץ חזק מידי מהר מידי. וגם עם כאלו שנפגשנו לרוב לא היתה המשכיות. לא כי לא רצינו, אלא פשוט כי משהו לא התאים שם עד הסוף. כן, נהיינו בררניים. מאוד. אבל זה מחייב כשמדובר על מישהו שייכנס למיטה שלנו, לזוגיות שלנו, לחיים שלנו. אבל פעם לימדו אותי לזרוק את הרשימות שלי לפח. כי כשמשהו לא עובד, צריך לנסות משהו אחר. זה היה היום שבו שיחררתי, והצלחתי להתאהב באמתבבעלי. האם גם פה הגיעה העת לזרוק את הרשימות, את סט הכללים שלנו... לפח?... ואז הוא בא. שלח הודעה, ועוד הודעה. התעלמנו, ושוב התעלמנו, ואז... אז כל התנאים התאימו. וענינו. הוא כתב כבר בפרופיל שלו "לא מעביר תמונות פנים". כאילו ניסה לכתוב - אתם אל תפנו אלי, אין סיכוי שזה יעבוד. אבל ענינו בכל זאת, ושאלנו מיד מה אנחנו עושים בעניין האיסור הזה שלו. מכאן התפתחה לה שרשרת התכתבויות באתר, עוד דבר שלא עשינו מעולם. הוא רוצה, הוא כ"כ רוצה. הוא רוצה בכל נימי נשמתו. אבל הוא לא מוכן לחצות את האיסור הזה שלו. ואנחנו? אנחנו כבר חצינו כל כלל בסט הכללים שלנו. לא רק שלא קיבלנו תמונת פנים, גם וואטסאפ אין לו!! איך אפשר לקיים תקשורת בשלישיה מרחוק ולהכיר? קיימנו כמה שיחות טלפון משולשות והבנו מהר מאוד שהזרימה בינינו מדהימה. מזמן לא היתה כזו. אבל בלי לראות פנים? בלי לדעת מי עומד מולנו? בלי להספיק להכיר את הבנאדם שמאחורי תמונות הגוף והמילים היפות? איך זה אפשרי בכלל? הסברנו לו את אילוצי הזמנים, עבודה, ילדים, עד שמזמינים בייביסיטר ויוצאים לא רוצים להגיע לבליינד דייט. חבל לנו על הזמן. אבל כלום לא שבר אותו. ומשהו בו סיקרן אותנו. סיקרן מספיק כדי שנמשיך. אני סומכת על רועי. ורועי עובד בת"א. אז רועי נפגש איתו. אומנם ברק היה מלא בביטחון עצמי ואמר לי לא פעם "לא הייתי לוקח שבריר של סיכון שתסרבי לי כשתראי אותי", אבל אני הייתי סקפטית יותר. רווית אכזבות היה לי ברור שרועי יחזור עם תשובה שלילית. "נחמד, אבל לא בשבילנו". היה לי קשה לחשוב שהחיזור והשיחות יפסקו, אבל הכנתי את עצמי מראש לכך. אשאיר לכם לנחש איך הרגשתי כשרועי בישר לי ש"הוא סבבה. את תאהבי". ברק אירגן לעצמו סמארטפון עבורנו, והחל עידן הוואטסאפ. בימים הבאים רועי עוד ניסה לדמות לי איך ברק נראה. כמו זה, וכמו ההוא, תמונה מגוגל, תמונה מהפייסבוק... כל דימוי יותר גרוע מזה שלפניו. ואז... אז הוא נעלם. אין וואטסאפ, אין הודעות באתר. כלום. "אם הוא מתכוון לחזור לשורותינו, כדאי לו מאוד שהוא יהיה מת!" אמרתי לרועי. וכבר היה לי ברור שזה נגמר, התחלתי לענות שוב להודעות באתר. להמשיך במסע החיפושים הבלתי נגמר. ואז הוא חזר. פתאום עונה להודעה. גבר בן 37, נזרק לבריכה עם הסמארטפון החדש בכיס... יש את זה בפחות אמין? אבל משהו... משהו שם נשמע לנו אמין. משהו שם המשיך לסקרן אותנו. ואנחנו? אנחנו כבר בסופ"ש בת"א, כזה שתוכנן זמן רב מראש. אז קבענו להיפגש למחרת. רק קפה, לא רק קפה, שעות הצהריים, שעות הערב... כל התנאים התאימו. כל התוכניות השתנו. קבענו להיפגש בשעות הערב לקפה ליד המלון, ולהחליט איך זורמים משם. בליינד דייט... לא יודעת מי יבוא מולי, מלאת חששות. הבליינד דייט האחרון שלי היה לפני 16 שנה ובעקבותיו אנחנו כאן. ואם הוא לא יהיה לטעמי? איך נגיד את הלא? ואם אני לא אהיה לטעמו? הוא בנה ציפיות ובניינים כ"כ גבוהים... בניינים גבוהים מתרסקים בשניה. ואני? אני בסך הכל אנושית. "ברק" מרצד על המסך. הוא הגיע. רועי נעמד לכוון אותו, והוא בדיוק מאחורינו. זה הזמן להתרומם, אך כ"כ נוח לי כאן. בישיבה. קצת פחות חשופה, הופכת את כל הסיטואציה לקצת פחות אמיתית ומאיימת. נעמדתי ופניתי לכיוונו. שבריר שניה כדי להבין. ידעתי למה אני סומכת על בעלי. הוא מכיר אותי טוב מספיק כדי לדעת מי לטעמי. ואת הדימויים נשאיר לבעלי הדמיון. "אני חייב לבדוק, את אמיתית?" ברק נגע בי כלא מאמין. הוא כבר סיפר לנו שתקופה ארוכה חשב שהפרופיל שלנו מזוייף כיוון שהוא "too good to be true". המחשבה הזו שיעשעה אותי... מי שמכיר אותי יודע שאין אמיתית ממני... קפצנו ביחד לקנות שתיה ועלינו לחדרנו במלון. השיחה בשש עיניים זרמה כמו זו שבטלפון. שיחה נעימה, שיחה מכבדת. הוא סיקרן אותי מאוד וניצלתי את ההזדמנות להציף אותו בכל השאלות שלא הספקתי דקה לפני שהוא נעלם מראדר הוואטסאפ. כשנכנסתי לחדר השירותים השארתי שם מזכרת... היה לי ברור לאן הערב הולך, אך נראה היה שהשיחה שהיתה כ"כ מסקרנת ונעימה, איימה לרגע על קיום תוכניות אחרות. אני לא זוכרת איך זה התחיל בדיוק, אך לפתע ברק התיישב על הריצפה ליד רגלי, והחלק מנשק אותה, מלטף אותה, בזמן שרועי נישק אותי נשיקה מלאת רכות ואהבה ששמורה רק לי... רועי מלטף את גופי ואת שדיי, ברק מנשק את רגלי ועולה אט אט כלפי מעלה, לא מעיז עדיין להגיע למקום הנכסף. הוא כבר יודע שהכל חשוף ומוכן לקראתם, וגם הוא מוכן לקראתנו. השיחות, הסיפורים, התמונות... הכל עשה את שלו. המשך הערב לא היה ארוך במיוחד, אך איכותי. במהלך השיחה מוקדם יותר באותו ערב, ברק שאל מה אני הכי אוהבת. הרגשתי מעט מוקדם מידי לענות לו את התשובה האמיתית... אני אוהבת שבעלי, ביחד עם הפרטנר הנוסף, מפרקים אותי. אני אוהבת לסיים את הערב בלי יכולת לעמוד על הרגליים. בלי יכולת לפקוח את העיניים. אני אוהבת להרגיש את הגוף שלי רועד בלי שליטה. אני אוהבת להרגיש סחרחורת, אני אוהבת לדעת שאין שום סיכוי שאצליח לקום ולהישאר שלמה. אני אוהבת את הרגעים הנדירים האלו שבהם אני מרשה לעצמי לאבד שליטה לחלוטין. שבהם אני מרגישה מספיק בטוחה להתפרק. בערב הזה זה קרה, אחרי תקופה ארוכה מאוד שבה אף מפגש לא הביא אותי ולו קרוב לחוויה שכזו. שמיכת הפוך של המלון התגלתה בעלת כושר ספיגה אדיר לכמות הנוזלים שהשפרצתי במהלך הערב. זה היה המפגש הראשון שלנו, מפגש שבו הגענו לשיא אחרון שלושתינו יחד בתזמון מושלם. שיא שלאחריו, פשוט נרדמתי... מאוחר יותר הבנתי שהם עוד ישבו, דיברו מעט, שתו, עישנו... ואני? אני פשוט ישנתי... כמה חופש וביטחון הרגשתי, וכמה מפורקת הייתי... למחרת הוא שוב נעלם עד שעות הערב. יש כאן פוטנציאל אדיר, פוטנציאל נדיר. ואני נותרתי סקרנית... האם נממש אותו? *רונצו*