כשאת קשובה

כשאת קשובה לך, את שמה לב לדופק שלך, ולמגע שאת מקבלת. לנשימה, ולרגש של אמון. את שמה לב למילים שנאמרות לך, איך הן נאמרות, מה המשמעות שלהן. מה הכוונה מאחוריהן. את שמה לב לזיכרון ישן, לקשר שהיה, לחוויות שונות שכרגע עולות לך. אי אפשר לחוות את הכל יחד, זה המון, זה בלתי אפשרי. זה עולם עשיר מידי, ואולי מספיק להיות קשובים למשהו אחד. המגע עצמו הוא עולם ומלואו. הוא נוגע בי כך? חזק? חלש מידי? יש במגע רוך או ביטחון? מה אני צריכה ממנו באמת עכשיו? המגע קשוב אלי? כלומר, אם יש בי שינוי קטן, הוא ישים לב לכך? וגם אם כן, הוא ישנה משהו בתנועה או במגע שלו בי? הקצב הוא עולם שלם. אני מפחדת למהר? אני מותשת כשזה איטי מידי? אני יכולה להאט איתו קצב כשאני רוצה? ואיך הוא יגיב לזה? הקשב עצמו נע מבפנים, החוצה. להיות קשובה אלי, לתוכי, לתחושות שלי, ולהיות קשובה אליו או אליה שעכשיו הם איתי?