זה התחיל ברגע שהרוח שיחקה בכביסה שלה.
חתיכת תחרה קטנה, שחורה מדי, שקופה מדי, נפרדה מהחבל ונחתה אצלי כמו שהזמנה אמורה ליפול בשקט, בלי רשות, אבל בדיוק בזמן.
חזייה שהיא לא לובשת בשביל נוחות. חלק מסט שלא נועד להישאר עליה הרבה זמן.
כשהיא הופיעה מול הדלת, עיניים חצי מרימות, חצי מבקשות להיבלע, היא ניסתה לומר "נפלה לי..." אבל עצרה.
המבט שלי ירד לשקית הקטנה ביד, חזר אליה, והחיוך כבר עשה את שלו.
"אתה יכול להחזיר לי אותה? אם שמרת…"
כמה דקות אחר כך כבר הייתי במרפסת שלהם, כוס ביד, סקרנות באוויר, ובעלה עם מבט

כשכביסה בוחרת את הדרך שלה