להרגיש בחיים

מבחינתי חוויה מסעירה היא חוויה רב מימדית. עצם הציפיה היא חוויה כשלעצמה ,תחושת הריגוש ממה שאולי יהיה (והחשש מאכזבה). ומה שלא יהיה,לפחות מרגישים ,חיים,וזה בעצם מה שחשוב(?) ואם וכאשר מפגש מתוכנן אכן מתממש, אני יודע שזה טוב אם אני מרגיש כמו שחקן בסרט,חי לזמן שאול במציאות כמו לא ממשית ,רגע גנוב לא מהעולם הזה. ובסוף נשאר הזיכרון.ותמיד נראה כאילו הזכרון כשלעצמו הוא ממתק שאפשר להנות ממנו זמן רב,אבל...לרוב הוא נגמר מהר מידי,דועך לאיטו. וצריך להיטען מחדש. רק איפה יש פה שקע מלבב ומלא אנרגיה..? זו קללה או ברכה לרצות יותר? אין לי תשובה,זה פשוט כך ולא משהו שאני בוחר. אני רק יודע, שכלשוני רוקדת בעומק ירכייך הרוטטות, טועם את מיצי תאוותך מתערבבים עם רחשי האנחות ,אני בעצם...לא חושב על כלום ,אני פשוט מרגיש בחיים בווליום גבוה במיוחד,אז בבקשה,שאף אחד לא יפסיק את המוזיקה