מאה מטרים של גאות ושפל

מאה מטרים אני פוסעת לבד עם השמלה, עם השיער, הדמעות והגעגועים שלי! מאה מטרים בלי הפחד להיות חשופה ! מאה מטרים של עקבות נמחקים בחולות הזמן. מאה מטרים מושכים אותי משיכה חזקה למקום קטן, מציל, ומחבק, כשכל צעד מניף אותי גבוה כמו אל צוק מעל הים. כל צעד מושך לגוף שעוטף וסוחף אותי עמוק כפי שלא נמשכתי מעולם ושכל ישותי רוצה להתמסר לו. מאה מטרים של בידוד, אי וודאות. וריחוק פיזי מאה מטרים זה הגבול ששורף כואב וגועש מבפנים. במציאות. בחיים שלנו. היום. כשכל יום אנחנו חווים פחד. סכנה. אבדן. כל דקה. כל שנייה. וכאזרחים טובים ממשיכים לחיות עם פחות ופחות יותר ויותר. מאה מטרים של חופש שמזכיר לי איך הצטופפנו במקום הקטן המוגן שלנו והשתקפות שלנו שרעדה בשלולית מים ואחר כך נעלמה כשהתכופפתי לגעת בה. אז..מה הטעם להטיח את הראש בקיר?! ומה הפלא שאני מתגעגעת?! אני מתגעגת לנוף, למרחבים , להים, לזריחה, לשקיעה אני חולה על שמש בלתי נגמרת... אני חולה על הדהוד בלתי פוסק של גלים.. בייבי..אני מתגעגעת!!! מתגעגעת לנשיקות שלך, לגוף שלך, למתיקות, לזיונים, לתמונות, למגע. אני חולה על הסקסיות שלך, החיוך, השנינות ...המילים. על אורכן של השורות שזיעתן הרטיבה לנו את הבגדים. אז החזירו לי את ניחוח הים, החזירו לי את רוחות האביב שטובחות בגלים, את החברות האהבה שאוהבת יד ביד ביחד ולא רק במילים את הגוף ששוזף מתחת לשמש. החזירו לי אותו! הוא תמיד היה שם בשבילי!!!