מאניה דיפרסיה.

כמונו יש זוגות הרבה באתר הזה: אנחנו החדשים, הלא-רציניים אולי, אלה שרוצים, אבל מתים מפחד... חלקנו ישאר כאן ו"יתקדם" ואולי אפילו - יתערבב, חלקנו יסגור ויסוג מבלי לעשות דבר. לפני שנים רבות הייתי שרלילה. וזה היה קל וכיף וריקני, אבל - לסמן "וי" על הנושא לא היה לי קושי. ובכלל- אין לי קושי להחפיץ גברים. הקושי נוצר מול בעלי: פתאום אני מפלרטטת עם זוג ואני רוצה, אבל לא רוצה כי הם אגרסיביים קצת, ובכלל, טוענת שהוא יקנא, אבל בכלל מפחדת מדבר אחר: מרגש האשמה שלי עצמי, כשיראה אותי (ואמן שזה יקרה כבר..), מנשקת גבר אחר. או, רחמנא ליצלן, אף עושה יותר מזה.. ודווקא כי קשה אני כאן. לא כי אני חרמנית. טוב, נו, קצת. אבל גם בגלל שיש פה קושי פסיכולוגי, סוג של "בתולים זוגיים", שצריך לשבור. האלמנט הפיזי מעורר המון אלמנטים רגשיים, חיוביים, וגם כמה שליליים: פחד, חשש, מבוכה, והגדול מכולם: אשמה. סקס שם בני אדם בנקודות הקיצון שלהם כאינדיבידואלים וכזוג. אז בואו.. ודווקא איני זוכרת כמעט, מתי אהובי אכן קינא לי. הקנאה היא בראשי.. אני כאן כי קבעתי שהיא אוילית. הסקס הוא כמעט מלחמה כאן, בטבעו המונוגמי של הקשר הותיק שלנו.. רק שגם בהשראת הקורונה, במקום סקס אני מקבלת תמונות תקריב ושיחות על מין. עולם הסטוצים הוירטואליים הזה, מוזר לי. לרוב הכרתי את הסטוצים שלי דווקא בחיים. וכשהייתי רווקה עוד לא היה טינדר.. כל כך הרבה אנרגיה השקעתי, ולא יצא מזה דבר ממשי. כמה שיחות סקס וקצת עירום אומנותי.. ודי. תסכול מתמשך..