מכתב לזו שפעם הייתי

מסתכלת על עצמי במראה ומרגישה שהשתניתי. מסתכלת על עצמי במראה ולא אוהבת את מה שאני רואה. מרגישה שרק לפני רגע הייתי בת עשרים,מרגישה שלא הספקתי, לא חוויתי, לא חייתי, מרגישה פספוס. מסתכלת על עצמי במראה והקמטים מסתכלים עליי חזרה, הגזרה כבר לא אותה גזרה, רק השגרה, אותה שגרה. מסתכלת על עצמי במראה ומצטערת שלא נסעתי, שלא ניסיתי, טיילתי, מסתכלת על עצמי במראה ולא אוהבת את מה שאני רואה. הילדים שלי גדלים לי לאט לאט בין הידיים, הם לא רואים את אמא עצובה או לא מרוצה או לא מסופקת. אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שזה ייגמר, הם יגדלו קצת, יעזבו, ואז אני שוב אשתחרר. אני זוכרת את ההורים איך הם דחפו אותי להתחתן, אני רציתי לטייל, לראות עולם, לשתות, לרקוד ולעשן. אני זוכרת את הלימודים, תואר ראשון ואז שני, אני זוכרת אותי אומרת שיהיה טוב, שזה זמני. אני זוכרת אחת אחרת, אחת נועזת, משוחררת, אני זוכרת מלא אנרגיות, מלא שמחה, אחת מאושרת. אני זוכרת לילות שאני לא זוכרת שום דבר, אני זוכרת את הבחירות, את המטרות, את האתגר. הזמן, הוא לא חיכה לי.. הוא לא מחכה לאף אחד.. אני מבינה את זה עכשיו, אני מבינה את זה לבד.. חיים שקטים? אני לא רוצה, רוצה קצת רעש, צלצולים. אני רוצה להתרגש, רוצה קצת רוח וגלים אני רוצה שוב לעשות, שוב להתאמץ, שוב מטרה. אני רוצה רכבת הרים, רוצה חיבוק, רוצה סטירה. אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד. אני רוצה לזרוק הכל, לא רוצה לזכור אף אחד.. אני לבד... והילדים... ובעלי... והעבודה... אני רוצה חיים פרועים? אני לא יודעת.. לא תודה.. אני כבר לא אותה משוגעת, קברתי אותה לפני שנים.. לפעמים עוד מרגישה אותה.. בלב, בבטן, בתחתונים.. אני סתם מתוסבכת, טוב לי ככה.. סתם יום של עצב ובכי.. ולזו שפעם הייתי, אם את שומעת, תברחי!