ממייק ברנט עד פאר טסי

גילוי נאות: אני לא מעריץ של מוזיקה ים-תיכונית. יש לי בעיה במיוחד עם שירים שנמצאים בכול מקום, כמו "דרך השלום" של פאר טסי, שכמה חודשים טובים אחרי שיצא עדיין שומעים אותו בכול מקום. בכול זאת עצרתי וחשבתי, למה בעצם דווקא השיר הזה? המילים של "דרך השלום" ישירות מאוד: זוג נפגש במקרה בבית-קפה וזורם לסטוץ. עד כאן הכול ברור. מה שלא ברור הוא איך שיר כזה פרץ דרך כל כך בתרבות המיינסטרים. לא תגידו איזו סצינת סווינג חתרנית, אלא ההארדקור של המיינסטרים. כמובן, אפשרות אחת היא שאנשים פשוט לא מקשיבים למילים של שירים. האפשרות הזו אמנם הוכיחה את עצמה לא רע בהרבה מקרים, אבל ברשותכם אתעלם ממנה כרגע. יכול להיות שזה פשוט מה שאנחנו מחפשים: בים של אהבה כמו שהתרבות הקתולית אוהבת לטפטף לנו, דביקה ומתוקה מסכרין או מרירה וסוחטת דמעות, אנחנו בכול זאת רוצים משהו אחר. רוצים את הרגע הזה של החיבור הפשוט, הניצוץ של משיכה גופנית, מה שהרבה מאיתנו לא מעזים להודות שהם רוצים. פאר טסי העז לעשות את זה. הוא לקח סיכון ופרץ קדימה, והצליח בגדול. יכול להיות שזמר אחד הצליח לגרום לנו להודות במה שבאמת חסר לנו בחברה הזאת: מיניות מתפרצת שלא באה ממקום של שיפוט, בלי השלכות, פשוט כמו שהיא. מה שאני אישית לא אוהב הוא את תחושת הקוטביות. תיאור של הרבה פרטים טכניים ובלי הרבה רגש אם בכלל. מי אמר שככה צריך להיראות סטוץ? חבל לי שאת החלק הזה, "דרך השלום" עדיין משמר. ואז נזכרתי שבעצם היה פעם עוד זמר (וגם הוא משלנו) עם שיר מאוד מצליח על סטוץ. והוא דווקא מתאר בדיוק את סוג האהבה ללילה אחד שהייתי רוצה. "תני לי לאהוב אותך רק ללילה אחד", שר מייק ברנט. עוד אחד מהשירים שאף אחד לא באמת מודע למילים שלו. Laisse moi t'aimer הוא בדיוק זה. האהבה הפיזית, הרגש חסר הגבולות של חיבור בין גופים. אם אנחנו יחד רק ללילה אחד, זה לא אומר שחייבים לא לאהוב. "לוקח את ידך, חש את אהבתי אלייך בקצות אצבעותיי. כשם שגופינו נולדו מהאפר, את השמש שלי ומימי הזורמים. תני לי לאהוב אותך כל הלילה". מילים מקסימות. זה נמצא היכנשהו בתודעה שלנו. הכמיהה לחיבור הזה, למיניות מלאת תשוקה וחסרת מעצורים. פעם בכמה זמן אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר. ואם, במקרה, הפעם הבאה שלי כבר תהיה במפגש של אהבה חושנית עם אישה סקסית – מה טוב בשביל שנינו.