סקס אהבה ומשחק

מבינה שהפוסט הקודם הפך להיות חלק מהפרופיל, כמו קעקוע חמודי כזה שהזמין פניות מצחיקות כמו אנה גומרת ברבע שעה וגם פניות מעניינות יותר. אז מוסיפה כאן עוד קעקוע, אולי פחות חינני, אולי יותר מעניין. אולי. סקרנית לתגובות. לא מעט אנשים אמרו לנו שהשנה הראשונה היא מטורפת, ואנחנו כאן, בתוך הטירוף, לומדים איך להפוך אירוע חברתי לערב שבו כולם מתחברים ברגע לתשוקות שלהם, לעצמם, לאחרים. ולי נראה קל יותר לזרוק את כל המסכות מיד, לוותר על הגינונים והמבוכות, כאלה שיש בהם הכרות אינטימית מידי, שהיא קצת מביכה, שהיא קצת אישית מידי אפילו. לקפוץ לתוך רגעים סוערים אבל עם אנשים שיודעים לעצור רגע, ולצחוק, ולשוחח, או לנשנש משהו, ולהרגיש שאלה המעברים הכי נעימים והכי טבעיים שיש. ואחרי מפגשים כאלה בא לי להגיד לאנשים שאני פוגשת ונראים לי קצת מדוכדכים שיעשו איזו אורגייה טובה כי זה אחלא בילוי להעלאת מצב הרוח, בא לי לספר לכולם איזה זיון כיפי היה לנו בלילה ואני מתבאסת בשבילם שהם לא יבינו. ועכשיו החלטנו לעצור רגע, לנשום להנות מהביחד שלנו שנהיה כל כך הרבה יותר טוב, ופתאום בא לי לשאול שאלה חדשה, אתכם, אותי. אולי הקפיצה הזאת למים הסוערת היא לא אמיצה מספיק, אולי אמיץ יותר לקחת את הכל לאט, ואני רוצה לאתגר את הגברים דווקא מהמקום הקשה הזה של האגו ולהגיד לכם תוותרו. תשחררו. לא רוצה מכם. לא מצפה מכם. כמו שאני אף פעם לא מבטיחה לכם כלום. אין לי טכניקות. אין הצטיינויות. אין תעודות. והבן זוג שלי, היקר, העדין, המקסים, הוא כזה. שונה ממני. משלים אותי. הוא בא לאהוב, עם לב פתוח, מוכן להפגע, בא לתת בלי הבטחה לקבל, גבר אמיתי, לא דורש, לא מבקש הבטחות. ממיס לאט, מפרק את החומות, מסעיר ברוך, ומכה רק כשהרגע בשל, דורש רק את מה שרוצים לתת לו. אוהבת אותו. ואני בחורה, כל כך קל להיות בחורה, אבל גם ממני רוצים, גם ממני מצפים, מצפים שאצעק חזק, שאתפתל, שאשפריץ, שואלים אותי, כמה, כמה אני צועקת, כמה אני גומרת, מהר או הרבה. רטוב או יבש. כמה רטוב. כמה גבוה. אז אני אומרת. חברים. תשחררו. לא מבטיחה. לא רוצה להבטיח. משעמם. והנה אני שואלת, את עצמי, אתכם, גברים, נשים, אולי להיות הכי אמיץ זה לשחרר, להיות מוכן להיות גרוע, כאילו גרוע, להיות בטוח מול מי שמולי, לשחרר את האגו, פשוט להיות ברגע. לשחק, פעם חזק, פעם חלש, לפגוש את האדם שמולי, בלי דיבורים, עם דיבורים, זה לא משנה, לשחרר, האורגזמות, כן יגיעו, לא יגיעו, והן יגיעו, זה ברור לכולם, לכל מי שמשתתף במשחק, אבל מה זה משנה מתי לעזאזל, וכמה, שיפתיעו אותנו, שיתגנבו, זה כיף, זה פרס, זה חלק במשחק, אבל זה רק חלק. הכיף הוא במפגש האמיתי. אז מי חושב שהוא מצליח לצאת מההתקבעות הזאת, מהדפוסים המקסימים, מסדר הפעולות המבורך, הברור, הקל, שמביא להנאה ברורה ומיידית, מי מוכן לשחרר, לשחק עם זה, להרגיש פעם חזק ומוביל ופעם לשחרר ולצפות. לפגוש את מי שמולו, לשחרר ולהרגיש בטוח גם אם הוא לא מוכיח שום דבר? לא בטוחה שזה טוב. רק שואלת. לפעמים קל להשאר בתוך הדפוס הקיים. בעיקר כשהשעון מתקתק.