שלו........

אז נסענו לים, החלון של הנפש שלי. הרי מזמן הפכנו לחברים שמגדלים ילדים, כאלה שיורים פקודות, ומתפעלים את הבית, עוטים חיוך מאולץ בארוחת שישי משפחתית וחיים כמו שרוב העולם חי: בית, קרירה, סקס מיסיונרי כחלק מהמטלות. מתיישבים על החוף, מקום חשוך ומרוחק, ברקע רואים את אורות האוניות הגומעות מרחקים. הוא מניח עליי יד קרירה ולוגם מהטובורג הקר. בראשי נזכרת איך המגע שלך גרם לרטט בכל גופי, וכמה אני רוצה להרגיש את זה שוב. אבל רק ממך כי כבר 7 שנים הלב שלי רק שלך. דמעה מלוחה מתחילה לזלוג, אוף אבל למה אתה לא מחבק אותי כמו פעם? עם הידיים הגדולות שלך שאני כל כך אוהבת? על מה את חושבת? הוא שואל.. ואני מרוב מחשבות לא יודעת איך מתחילים בכלל, אני, אני חושבת איך ממשיכים מכאן, מפרקים? נלחמים? יש על מה? הוא מזיז תלתל סורר מעל פניי ומסתכל עליי עם העיניים הכל כך יפות שלו, יש על מה הוא אומר! נושק לי על הלחי המלוחה מהדמעה הזולגת, נושק על השפתיים הרועדות שלי, מצמיד אותי אליו, תמיד אלחם על ליבך, עלייך ובשבילך! אני נכנעת ומרפה את גופי, מתרפקת ונכנעת לחיבוקו המנחם. אני מאמינה לו! אני שלו! סתם רוצה לחטוא בכתיבה(; מאמינה שמתישהו כל זוג עובר משהו כזה.. שמחה שאנחנו כבר לא שם❤ אוהבת אותו!