האסור והמותר ומה שבניהם

יש משהו מעניין במוח האנושי. לא פעם אנחנו מגלים שמה שמושך אותנו במיוחד הוא דווקא מה שנמצא מעבר לגבול. לא בהכרח בגלל שהוא טוב יותר, אלא בגלל שהוא אסור, נדיר או בלתי מושג. במהלך השנים יצא לי לשמוע לא מעט סיפורים ולהיתקל בסיטואציות שגרמו לי לחשוב על זה. אחת מהן הייתה ערב שבו מצאתי את עצמי בשיחה ארוכה עם שתי נשים בוגרות, אם ובתה. הכול היה תמים לחלוטין, אבל ככל שהערב התקדם נוצרה אווירה יוצאת דופן. היו בינינו צחוקים, מבטים ידיים נשלחו כאילו באקראי, ובשלב מסוים נאמרו כמה משפטים שהבהירו שהמשיכה היא לא רק חד-צדדית. מה שהיה מעניין בעיניי לא היה מה שקרה או לא קרה אחר כך, אלא מה שעבר לי בראש באותו רגע. פתאום הבנתי שהריגוש לא נבע רק מהנשים עצמן, אלא גם מהעובדה שמדובר במשהו שנתפס כחריג, יוצא דופן ושובר מוסכמות. הדמיון התחיל להשלים את החסר הרבה לפני שהמציאות עשתה משהו. וזה גרם לי לחשוב: אולי הרבה מהפנטזיות שלנו אינן באמת על האנשים שמעורבים בהן, אלא על התחושה של חציית גבול. על ההתרגשות, על הסקרנות ועל העובדה שאנחנו נוגעים לרגע במשהו שנמצא מחוץ לשגרה. בסופו של דבר, ייתכן שהמילה "אסור" היא אחד האפרודיזיאקים החזקים ביותר שקיימים. לא בגלל המעשה עצמו, אלא בגלל המשמעות שאנחנו נותנים לו. מה דעתכם? האם המשיכה לטאבו נובעת מהאיסור עצמו, או שמדובר במשהו עמוק יותר בפסיכולוגיה האנושית? אשמח לשמוע את חוות דעתכם בתגובות.