מפגש חברי הפורום וברכת הגומל

תודה מקרב לב לננסי, יונתן וחגית על ארגון המפגש אמש. תודה רבה לכם! נדמה לי שסיכמנו כי כל אחד מעלה כאן את החוויות שלו... רחש הגלים, גשם המטאורים ואנשים נחמדים, מה עוד ניתן לבקש? הרעיון של שחיה לילית תמיד קרץ לי. נכנסנו למים, מהממת אחת ואני. בעלי הדאגן התלווה אלינו בתפקיד של המפקח מרחוק. כיף לנו, אנחנו צוחקות ומשחקות עם הגלים ואחת עם השניה. איך, אני שואלת, חברים, איך זה קורה תוך שניות. גל ענק שזרק אותנו לתוך הים והשמיט את הקרקע מתחתנו. אין לי הסבר גם איך אהובי הצליח מייד להגיע אלינו. התחלנו לשחות כמו משוגעים והחוף רק מתרחק. הגלים מכים בנו ולא נותנים לנשום, המים המלוחים ממלאים את הפה. בעלי הגיבור שלי, הגבר שבגברים, הציל את שתינו. רק לראות אותו לידי, לכאורה רגוע וקר רוח, השרה עלי בטחון שנצא מזה. רק בזכותו הצלחתי להתמודד עם הפניקה שבלתי נמנעת כשאין אפשרות לקחת אויר. המגדלור שלי. התפקסתי עליו, ראיתי אותו סוחב את הבחורה ומנווט בין הגלים, ידעתי שהיא תהיה בסדר, וזה איפשר לי לרכז את כל הכוחות שלי בלצוף, לנשום ולהתקדם לעברם. את, המהממת שלי, היית גיבורה. יש לי דמעות בעיניים כשנזכרת איך נלחמת בגלים, כל כך גדולה ברוחך. כשיצאנו לחוף, כל הגוף רעד לי, אבל מנטלית הייתי בסדר. ככל שעובר הזמן, אני קולטת יותר ויותר מה היה שם. המחשבות מה היה קורה אילו... מתאים מאד לתסמונת הפוסט טראומטית (PTSD). אני יודעת כי עלי לחזור לים עוד היום, אחרת אין הרבה סיכוים כי אהבתי הגדולה אליו (אל הים) תשרוד את הארוע הזה. ולמה החלטתי לכתוב? כי שום דבר לא מובן מאליו. כי זאת הבקשה שלי מכולם להיות זהירים ולשמור על עצמכם. כי שחיה מהיום - זה רק לאור היום, בחוף מוכרז, בנוכחות מציל. תבינו, חברים, הכל קרה כשהיינו במקום "בטוח", עמדנו כמה מטרים מן החוף. הגל הזה, הסחף, הזרם הופיע משום מקום ותוך שניות מצאנו את עצמנו באמצע מערבולת הגלים זרוקים כמה עשרות מטרים מהמקום. כי החיים יפים, חברים. כי זוהי ברכת הגומל שלי. נ.ב. ואיך לא, כי יש עוד הרבה עבודה לפנינו, עוד הרבה זוגות יפים לזיין (כי אנחנו סווינגרים, דא...) נ.ב. מי שמכיר את זהות הבחורה שהייתה עמי, נא לא לחשוף אותה בשום אופן, לא בניק ולא בתיאור. זאת בקשתה.