ראשית תולדות ההטרדה/ עוזי וייל [רלבנטי מאד לדברים שקורים כאן באתר]

כל אלה שנתפסים בהטרדה מינית, ומביעים חרטה, ולפעמים גם מתפטרים (טריק בהכאה- על-חטא שעובד רק לשכירים, לצערי) – האם הם מתחרטים גם על כל הפעמים שזה הצליח להם? כי בואו נודה על האמת: אם שלוש נשים מאשימות אותך בפייסבוק, זה אומר שניסית שלושים פעם לפחות; בן אדם לא מתמיד כך אם זה לא מצליח לו, מדי פעם. אז כן, השיטה עובדת, וגברים מסויימים אכן יכולים לעשות מה שדונלד טראמפ המליץ לעשות, ואם אתה מפורסם או יפה תואר או עשיר או גבוה או סתם עם הכיתוב הנכון על החולצה, או הדרגות הנכונות על המדים, מתישהו תיתקל באחת שתגיד “כן". זאת האמת. למדתי אותה עוד בתיכון, כאשר מישהו מהכיתה שלי רצה לגרור אותי לככר אתרים “להתחיל עם בחורות", אקט שמעולם לא הבנתי לא רק איך עושים אותו, אלא לאיזה צורך הוא קיים בכלל – השיטה שלי היתה להתאהב נואשות בכל עשור בחיי באשה בלתי מושגת אחרת, מה שפטר אותי מהצורך לחזר אחר כל השאר. אבל גם בתקופות שליבי היה במצב מנוחה – או סתם קפוא ללא סיכויי הפשרה נראים לעין – גם אז לא הבנתי איך אפשר “לאהוב נשים" באופן כללי; זה נראה לי סותר באופן קיצוני את היכולת לאהבה פרטית. אבל בכל זאת תמיד תמהתי איך עושים זאת, ומאחר שאותו בחור – נקרא לו “שלום טוקשה האמיתי", כי עליו ביססתי את אותה דמות הוללת שכיכבה בשער האחורי בעיתון העיר, לפני שנים – אז כש"האמיתי" הציע לי להתחיל עם בחורות בככר אתרים – ככר אתרים! מקום שלא הייתי מתקרב אליו מרצוני הטוב גם אם היו מחלקים שם חינם את גלידת הפיסטוק של ראש הממשלה (לפני שהוא אכל אותה, כמובן; אני לא סוטה), הסכמתי מיד. יאללה, בוא נראה פעם אחת מה סודו של פתיין הנשים הגדול של השכבה. וסודו היה זה: שהוא ניגש לפחות למאתיים בחורות, באותו ערב. אני לא מגזים. פשוט עבר אחת אחת, בעקשנות אינספור, ואמר לכל אחת מהן את המשפט הבא: “וואי וואי וואי איזה יפה את, בואי רגע, רוצה לדבר איתך." זהו. שום תיחכום, שום טריק, שום קסם אישי מיוחד – כלום. רק דבקות במטרה, ויכולת לחזור אינספור פעמים על אותו משפט בלי לירות בעצמו בראש. להפך, נראה היה שדווקא הרפיטטיביות הכמעט-אוטיסטית הזו, הכניסה אותו למצב דמוי-זן, בלתי פגיע לאינספור הסירובים שחטף, ותרמה ליעילות הבלתי נתפסת של השיטה: לא ממציאים, לא מאלתרים, לא מאבדים שניה על אלה שסירבו לו – ממשיכים הלאה. לא הרומנטיקה עמדה לצידו באותו לילה, אלא הסטטיסטיקה: הוא היה מכונה בלתי ניתנת לעצירה של… של מה, בעצם? לא של חרמנות – איך תהיה חרמן כשאתה עובד בקצב של מכונת יריה? לא של גבריות – לא היה שום דבר גברי במיוחד בלעמוד כמו כלב בלילה קר ולחטוף מבטי תיעוב. לא של הצורך להוכיח משהו, אפילו – אני הייתי הקהל היחידי שלו, ואני ויתרתי והלכתי משם אחרי שעה. אולי של הצורך לראות איך המספרים, תמיד, מנצחים בסוף. כי מקץ שלוש שעות, כשחזרתי, והוא עמד כבר רועד מקור על מעקה האבן של ככר אתרים, גונב הצצה על מבחר מסרטי ברוס לי שהוקרנו במסעדת “אכול ככל יכולתך" שבקומה למטה, הוא זרח מאושר: בידיו היו ארבעה מספרי טלפון. ארבע בחורות מתוך מאתיים שמשהו באירוע הזה (דמותו הנואשת, בדידותן שלהן, מקוריותו של המשפט “איזה יפה את"; לך תדע) – גרם להן לעצור, לדבר איתו, להרשות לעצמן להיות מחוזרות, לתת לו מספר טלפון. את האחרונה שבהן עוד הספקתי לראות, מנופפת לו מרחוק מכיוון שדרות בן גוריון. הוא נופף לה בהתלהבות בחזרה, ואמר: “שאפה, אה?" הבטתי בה, מתרחקת. שיפשפתי את עיני, אולי אני טועה – אבל לא. “שלום," אמרתי, “זאת אחותך." “אדרבא!" אמר בגאווה. “אתה יודע כמה בנות היא מכירה, זאתי?"