Me and Mr. john we got a thing going on

"ג'ון, אני רוצה לכתוב עלינו, זה בסדר"? "כן, אני חושב שכן. תתני לי לקרוא לפני שתפרסמי"? "ברור. הצוק, אתה ואשתך כמובן... רק אם יעבור בקריאה שניה ושלישית יעלה לאתר" "אוקי... מעניין.. אני מחכה לזה" אני יושבת לכתוב אבל הכל מתערבב לי הסיפורים שלי, הסיפורים שלו, הסיפור שלהם, הסיפור שלנו. כמו מראות מקבילות בעולם הסווינג. סוג של השתקפות מוזרה בין זוגות דומים, שחייהם הצטלבו הרבה לפני שהצצתי בכרטיס שלו והחסרתי פעימה. הצצתי. החסרתי. שתקתי. הוא שלח מעטפה מבודחת של מי שאינו קורא בפורום. בשבילו אני דף חלק, לפוסטים המדממים שלי, למילים המשוחות בכאב, ללבטים, לתיאורי המפגשים האישיים והזוגיים נחשף תוך כדי שאנחנו מנהלים תכתובת צינית, מדברים קיבוצניקית שוטפת, כזו שמתקשרת בין המילים. אנחנו עוברים מהאתר להאנגאאוט ומשם לוואטסאפים ,משחיזים לשונות, חושפים קלפים, מנהלים שיחות באינטימיות אינסטנט. "וואוו, איזה פער בין הדמות שלך בפורום ובין מי שאת כאן" "וואלה? איזו פרסונה אני שם"? "את? ביץ' פולניה, טורפת גברים זרים וכנועה לבעלך" הוא משתתק. נראה לי שהוא חושש שהפריז, אבל אני כבר מתגלגלת מצחוק "פולניה גאה, לא טורפת ולא ביץ'. כנועה רק למי שמצליח להכניע אותי" אני מתגרה בו, לא מוכנה עדיין לשקוע בשיחה עמוקה שכזו. מוצאת חן בעיני הפתיחות שלו. הפשטות. מצחיק אותי שאשתו הכירה את "אשת חיל" והוא לא. מצחיק לשניה ואז מחייב בירור. שוב הפאקינג אגו הארור שלי מרים ראש ואני חייבת לדעת מה אשתו חושבת על אשת חיל, זו שלפעמים גם אני מתבלבלת ביני ובינה :) הגיע זמן תמונות אני שולחת והוא מלטף וירטואלית הוא שולח ופי נפער. כבר ראיתי את התמונה הזו בדיוק. בחוסר נימוס מופגן אני בורחת מהשיחה, יוצאת לבדוק וחוזרת בתחושת הקלה. התכתבנו דרך הפרופיל הזוגי בתקופה בה פרק הסווינג שלנו גסס. הם היו בין הזוגות שהצוק פסל על הסף בלי לראות תמונות. אני אפילו נזכרת מה אמר לי אז: "הם קיבוצניקים? מה הסיכוי שאנחנו לא מכירים לפחות 10 אנשים משותפים... תעני להם שלא". אני חוזרת לג'ון מהוססת מזכירה לו שולחת לו את התמונה שנהגתי לשלוח אז וגם לו נופל האסימון :) צומת לפנינו- אנחנו יכולים להאשים את היקום ולהפרד כידידים או להבין כי זה לא יהיה צירוף המקרים היחידי בקשר הזה ולהסחף הלאה.... שבועות של כאוס סיום שנת הלימודים דוחים את הבירה המתוכננת שלנו עד לפגישתנו לעת ערב בים. אנחנו מדברים ומדברים ומדברים על כל מה שקשור ולא קשור, הרגל שלו מלטפת את שלי בין גרגרי החול, מעבירה בי צמרמורת נעימה של התרגשות ועונג קטן. הוא מסתכל על השפתיים שלי זזות ואני משתתקת נבוכה, מסיטה מבט, מרגישה מלוטפת על ידי מחשבותיו. בחניה הוא סוחף אותי לנשיקה עוצרת נשימה שמשאירה אותי מחויכת כל הדרך הביתה. מקולחת ורכה אני נצמדת במיטה לגבו של הצוק, נכנסת לקצב נשימתו הרגוע ומתכרבלת בשגרה. בימים שלאחר מכן שגרת בית - ילדים - עבודה מטביעים אותי במטלות. הצוק יוצא ובא, מג'נגל גם הוא את החיים. אני זקוקה להרפתקה. למשהו מיוחד, למשהו חדש, כשג'ון שולח לי לינק ועימו שאלה קטנה. "בא לך?" הלינק מוביל אותי למסיבה. מסיבת בריכה נטורליסטית. "אשתי לא רוצה לבוא, בא לך"? "כן" אני עונה מייד ונבהלת מעצמי "בעצם לא אתה יודע מה, כן. אוףףף לא". בריכה בלילה... בטח תהיה תאורה בוהקת. הבטחון העצמי שלי עוזב אותי לגמרי. אני קוראת את המייל לעומק. כיבוד, שירה בציבור, משחקי בריכה וכולם בעירום. עירום ללא סקס. עירום ללא אווירה סקסית. זה כל כך מאתגר אותי שאני פשוט חייבת להגיד כן. זה כל כך מאיים עלי שאני פשוט חייבת להתמודד עם זה. זה כל כך מדליק את כל פעמוני ההרפתקה שלי שאין סיכוי שאני אוותר על זה. פאקינג מיסטר אגו מרים שוב את ראשו. יהיו שם נשים יותר יפות ממני? ללבוש משהו שקוף? חצי מוסתר יותר יפה מחשוף לגמרי.. לוותר על העקבים שגורמים לי ללכת בצורה אחרת? הפער בין החוויה הנטורליסטית הנינוחה לבין המחשבות שרצות לי בראש מבהיר לי אחת ולתמיד שנטורליסטית אני לא. מזוכיסטית ודוחקת גבולות קצת יותר, אבל עמוק עמוק בלב אני יודעת 3 דברים: 1. ג'ון הולך לפגוש אותי בעירום מלא באווירה הכי לא סקסית EVER 2. אם אמצא את עצמי במסיבת קולג' מוקפת בנות 20 מתוחות וזקופות זה יגמר רע. ויקר. 3. אני בענייני חוויות חדשות. בפרק הבא: איך שיחקתי פינג פונג חמושה בעקבים בלבד ונבואתו של הצוק מתגשמת...:!