Soft heart wild soul

כבר כמה חודשים שאני מטריפה אותו. חופרת כמו שרק אישה שרוצה משהו יכולה לחפור. מראה לו דוגמאות, מתלבטת, מחליטה, משנה את דעתי, מחליטה שנית, רוצה, מפחדת, קובעת, מבטלת... עד שנמאס לו. "די, שיגעת את רבי;))".. הוא אומר "דיברתי איתו. יום שישי 10.30 בבוקר את אצלו. אני אצטרף אחרי השחיה" השאיר אותי ספיץ'לס :) יום שישי. 10.30 הוריד אותי מול  הדלת, נישק ונסע. קצת רציתי להתחרט. הרבה לא. יודעת שזה רגע האמת נשמתי עמוק ונכנסתי. הקירות שחורים Heavy metal מרעיד לי את עור התוף הגבר הזה יושב על כורסא באמצע החדר, חצי חיוך וסיגריה בפיו, מסמן לי בתנועת ראש להתקרב אליו. אני רואה את שפתיו זזות אבל אין לי מושג מה הוא אומר.... הפחד, המוסיקה והדם פועמים לי באוזניים. אני מתקרבת יותר מתכופפת ומקרבת את ראשי לעברו לשמוע אותו. "זכרתי אותך אחרת... את משתבחת מאמא" הוא אומר ומצית בי חיוך. שקרים קטנים של גברים תמיד מצחיקים אותי. אין מצב שהוא זוכר אותי...  הכיר אותי בגלגול אחר לחלוטין... גם אני, אם הייתי פוסעת מולו ברחוב, לא הייתי זוכרת שהדפוק הזה עשה לי טוב. אני מסתובבת להניח את התיק בצד ופוסעת חזרה לכיוונו, פורמת את כפתורי החולצה אחד אחד, עיניו עוקבות אחר אצבעותי, מוסטות לרגע כשאני משאירה את החולצה על המיטה המוגבהת וננעצות בי חזרה כשאני עומדת בין רגליו בג'ינס וחזיה. "את משחקת איתי, אישה יפה? הכללים פה אחרים, שכחת?" הוא מגחך ומעביר לי את הג'וינט. "קחי. זה יעזור לך להעביר את הכאב" כמו מפל קטן אני מרגישה את הג'ינס נספג ונשימתי נעצרת בציפיה והתרגשות. האצבעות שלנו מרפרפות אחת על השניה כשהג'וינג מועבר והוא מקרב אותי אליו. מעביר ידו על הצלעות שלי. "אני הולך להשאיר עליך סימנים ושנינו נהנה מזה" הוא מגחך ומוליך אותי בעדינות למיטה. עוזר לי לעלות. מחליף למוזיקה שקטה מתעסק בכל מיני מכשירים מפחידים אני עוצמת עיניים. אם לא אראה לא אפחד. זמזום ברקע וקול של בחורה נכנסת לחדר זה טוויסט שלא צפיתי. אבל אני כאן שוכבת על צידי, גבי מופנה אליהם, שומעת אותם מתלחשים ואת שמו של הצוק מוזכר. מתאפקת לא להסב מבטי לראות מי היא, מייחלת לצוק שיגיע כבר ויפיח בי בטחון וחיוך. יד עדינה מלטפת את שיערי, בעוד יד גברית מונחת על הכתף וגולשת לעבר המותן ועולה חזרה, חוקרת, הזמזום מתגבר ושיערה של הבחורה מלטף את פני כשפיה לוחש באוזני "תרפי... תנשמי... את הקנבס ואנחנו האומנים" אני נושמת. לאט. פנימה והחוצה. מחכה לכאב הראשוני זה שאין ממנו חזרה מייחלת לו כבר וכשהמחט הראשונה מתחילה לצייר בי, אני נושמת לרווחה.