במיוחד בשבילך

"אולי כדי שאוכל להיכנס קצת יותר לקצב, תשתפי אותי בסגנון שלך?" היא ביקשה ממני "במה שמגרה אותך לגביי. תספרי לי אילו אלמנטים תרצי ליישם איתי" "אני חושבת שאני אכתוב לך סיפור" עניתי לה "אולי זה ייתן לך מושג קצת יותר עגול על שליטה נשית. את אוהבת סיפורים?" _____________ לקח לה הרבה מאד זמן להסכים לפגוש אותי. למען האמת, הייתי קצת מופתעת שזה לקח כל כך הרבה, כי לא חשבתי שבחורה יכולה לאיים עליה כל כך, אבל מסתבר שהיא היתה צריכה את הזמן שלה ואני הייתי סבלנית וכשראיתי אותה, הסתבר לי שלפעמים הסבלנות משתלמת. אף פעם לא עשיתי דייט עם בחורה. מה לי ולבחורות, בכלל? אני אוהבת גברים. אבל יום אחד היא הופיעה בחיי, ככה משום מקום, והתחילה לדבר איתי ולי לקח בערך חמש דקות להבין שמדובר במישהי קצת... אחרת. ועכשיו היא יושבת מולי במסעדה שהיא בחרה, כי על פי כל חוקי הדייטים נותנים ל"בחורה" לבחור, אז נתתי לה, ידה הדקה אוחזת בכוס יין לבן צונן ומדי פעם היא מקרבת אותה לשפתיה ולוגמת בלגימות קטנות. ללא ספק היא נבוכה. העיניים שלה בורחות לכל מיני כיוונים, אבל מדי פעם היא מגניבה אלי מבט ישיר ואני לוכדת את המבטים האלה ומחייכת אליה, משתדלת ללמוד אותה בקצב שלי. היא מספרת על עצמה. את הרוב כבר שמעתי, עכשיו זו רק חזרה לצורך היכרות. היא שואלת גם אותי שאלות. שאלות אישיות, נוקבות, סקרניות. לפעמים אני אפילו עונה. לפעמים אני מעדיפה להשאיר קצת ערפל, כי לא על הכל צריך לדבר כבר עכשיו. להתערטל אפשר תמיד. ואני בכלל מעדיפה שהיא תהיה זאת שמתערטלת. אפילו תרתי. בין המנה הראשונה לעיקרית אנחנו יוצאות לסיגריה. מחוץ למסעדה יש ספסל אבן ואנחנו מתיישבות עליו, זו לצד זו. פתאום אנחנו קרובות וכבר אין שולחן שמפריד בינינו ואני שואלת את עצמי, אם היא תוהה כמוני מתי אני כבר אגע בה. אחרי הקינוחים אנחנו כבר קצת שיכורות. יותר מדי יין, כנראה. פחות מדי משקל. ככה זה נשים. ואני רגילה שיש מי שינהג במקומי, אבל עכשיו זה רק אני והיא ואני שואלת אותה אם היא תרצה לחזור איתי הביתה. לרגע אחד הנשימה שלה נעתקת, אבל היא מהנהנת. היא רוצה. _____________ אני מכוונת אותה אל הספה בסלון ומביאה לנו שתי כוסות מים. לא שאיכפת לי להיות קצת שיכורה עכשיו, אבל בכל זאת. היא מחזיקה בכוס המים שלה, כאילו שזה גלגל הצלה שהיא יכולה להסתתר מאחוריו. אני מתיישבת לידה, לוגמת לגימה אחת מהכוס שלי ומניחה אותה על השולחן. היא עדיין נאחזת בשלה. אני מחייכת ושולחת יד אל הכוס שלה ולוקחת אותה ממנה ומניחה אותה על השולחן לצד זאת שלי. "אז זהו?" היא שואלת והקול שלה קצת רועד "הגענו לביזנס?" "אני חושבת שהגיע הזמן, לא?" אני עונה. "אני מפחדת" לרגע קצר הריסים שלה מרפרפים כמו שני פרפרים מבוהלים והיא משפילה מבט. הדחף הראשוני שלי הוא לחבק אותה, להרגיע, להבטיח שהכל יהיה בסדר. אני כבר כמעט רוצה לסגת מהכל. אף אחד אף פעם לא אמר לי שהוא מפחד. לא ככה, בכל מקרה. אני רגילה לגברים. גברים לא מפחדים, או לפחות הם לא מודים שהם מפחדים. הם תמיד שומרים על פאסון. מה גם שיש משהו במראה הזה שלה, השברירי כל כך, שכמעט מרתיע אותי. אני רגילה לזה שמי שמולי הרבה יותר גדול וחזק ממני וכנראה שיש בזה משהו מרגיע, כי אני יודעת שתמיד, בכל מקרה ולא משנה מה, הוא יוכל לעצור את זה. היא לא. ובכל זאת, אני נזכרת למה היא פה ואני נזכרת מה היא ביקשה ממני: "אני צריכה שתהיי קשוחה איתי. אני צריכה אותך סמכותית ודומיננטית, כי אחרת אני אברח". אני מתעשתת. "בואי איתי" אני אומרת וקמה על רגליי. היא מתרוממת והולכת אחרי בצייתנות ואני מובילה אותה לחדר השינה שלי. אני ממקמת אותה במרכזו, פניה למיטת הברזלים הגדולה ונעמדת מאחוריה. "תתפשטי" אני מורה. היא מסובבת את ראשה לאחור בהפתעה. "פנים קדימה" אני אומרת. היא מצייתת. "תתפשטי". היא מתחילה מהחולצה, מפשילה אותה אל מעל לראשה ונותנת לה לצנוח על הרצפה לרגליה. לאחר מכן עוברות ידיה להתעסק בכפתורי המכנסיים וכשהיא מתכופפת להוריד אותם אני זוכה למבט מקרוב בתחת שלה, שמעוטר רק בפס דקיק של חוטיני שחור. המכנסיים יורדים והיא מולי בחזייה ותחתונים, ידיה חובקות את גופה מקדימה, כמו מנסות להגן עליו מפני החשיפה הלא נוחה. "הכל" אני אומרת. היא מושיטה ידיה אל סוגרי החזייה, משחררת אותם ומאפשרת לה לצנוח מטה ואז מגיע תורם של התחתונים וסוף סוף היא עומדת בגבה אלי ואני יכולה להתרשם מקימורי גופה החטוב, מעורה המתוח, מהרעד הקל שעובר בה, שהיא עומדת כך מולי, חשופה. אני מסתובבת לשידה שמאחוריי, עליה מונחים כל האביזרים שהכנתי מבעוד מועד ולוקחת ממנה סרט סאטן שחור. אני מתקרבת אליה מאחור וללא מילים מכסה את עיניה וקושרת ומהדקת היטב. היא לוקחת נשימה עמוקה, נרגשת. אני עומדת מאחוריה, שולחת את ידי ואוחזת בשתי ידיה, שעדיין מגינות על גופה, מתירה אותן מהחיבוק ומניחה אותן על מוט הברזל של המיטה שמולה. "מה עכשיו?" היא שואלת "מה את מתכוונת לעשות לי?" "ששש..." אני אומרת "עכשיו לא מדברים, עכשיו רק מרגישים". אני חוזרת לשידה שלי ומרימה את שוט הזנבות החביב עלי. אני חוזרת ומתקרבת אליה ורק נוגעת בה באמצעותו. זנבות העור מלטפים תחילה את שוקיה ואז את ירכיה ואני מניחה להם להשתלשל וללטף גם את עכוזה ואת האזור שבין רגליה. היא משמיעה קולות קטנים של הפתעה, או שמא זו הנאה, קשה לי לדעת. אני עוברת ללטף את החלק הקידמי שלה, מתחילה גם הפעם מלמטה ועולה כלפי מעלה. כשהזנבות עוברים על הכוס שלה ומלטפים אותו, היא מתפתלת, מכופפת מעט את ברכיה ומרחיבה את הפישוק, מאפשרת להם לחדור אל הרווח שנוצר בין ירכיה. "נעים לך?" אני שואלת אותה. "מאד" היא לוחשת. "את מוכנה לעבור לשלב הבא?" אני מבקשת לדעת. "אני...". "את מוכנה?" היא נושמת עמוק "כן". "כן, גבירתי" אני מתקנת אותה. "כן, גבירתי" היא נאנקת. מוקדש לע', שריגשה אותי.