הבלוג המלא --- יומן מלחמה

לאחר שכעת ניתן להכניס בבלוג 2,000 תווים ולא רק 500 ----- אני מאחדת את החלקים שנחתכו בבלוג הקודם. סמוך מאד מאד ל'שבת השחורה' הבנו שזה לא יימשך ככה. אולי בכלל לא. לי הייתה טבילה ביום שלישי שאחרי – ולראשונה בחיינו בעלי לא מעוניין בי ואני לא בו. היינו מוכי הלם, צרובים מיגון, מכורים לחדשות ולבכי, למי היה פנאי וחשק. רק ביום חמישי התאחדנו איכשהו, חסרי התלהבות ונשמה. וגם זה היה ברור: שאין זה הזמן להשתרלל ולהסתנווג. רוב ההסתייגות בפן האנושי; פשוט לא מתאים. עם ישראל נתון בצער עמוק. מאות רבות קטועי גפיים. אלפי משפחות אבלות. חלק קטן יותר מההסתייגות היא הזווית הדתית. אדם דתי תמיד, במודע או לא, יתלה את המנחוס בעצמו. ישאף להשתפר, להיטהר. * חודש וחצי לתוך המלחמה אני פוגשת בבית קפה בקרית-אונו את סיוון (שם בדוי). בעלה במילואים. קצין במיקום קדמי-יחסית שיכול להיות משונע בכל רגע ללב המערבולת. היא בבית עם 2 מתבגרים ועוד ילדה קטנה, מתפקדת ככה-ככה, חרֵדה, חרֵדה. כל הזמן חרֵדה. נושמת במאמץ. מאז פרוץ האירועים דיברנו כחמש פעמים בטלפון ואני לחצתי מאד שנתראה. שתינו מתחבקות ובוכות. כן. סיוון ואיילה שהתנסו כמעט-לראשונה ביניהן במגע נשי קל-בינוני. סיוון ואיילה שעשו מופע משעשע לגברים שלהן כשכל אחת בבגדים תחתונים ומגפיים של חברתה... שתינו מתחבקות ובוכות. כן, סיוון שהזדיינה עם בעלי ואני, איילה, שהזדיינתי עם בעלה. "הוא" נוכח בינינו, מעורב בדמעות שלנו; מושא להחסרות-הפעימה שלנו. למדתי להכיר את הזוג הזה, זוג שהיה סקרן להכיר חרדים לעומק, בלבושיהם ובעירומם, ואנו שהיינו סקרנים לגביהם כבני אדם וכיצורים מיניים. לאורך הקיץ האחרון היינו 'מרובע' עליז ומשתגע, כעת מתכנסים במעגל. * חלפה חצי שנה - והיחסים ביני ובין בעלי כבימי שגרה. גם נכנסים לאתר להתרשם מזוגות, אבל בלי האשששש שלהטה לפני כן. אנו 'על הגדר' ועדיין לא מזמינים ולא נענים להזמנות. בהיעדר עניין ב'דבר עצמו', התחשק לנו ללכת אחורה ולספר בבלוג על החוויות שלנו כ"חרדים מהממים" שמקפידים לפגוש רק חילונים. זה הנסיון הראשון. לשיפוטכם. נשמח אם תגיבו.