הגיג על כישוף

"אני לוחשת לחשים, אני מדברת עם רוחות, אני מחבקת עצים ואני מצטופפת עם אבנים.... אני מכשפה!" מכשפה, אה?! מענין... נסעתי אליה לביתה, באי-שם חשוך כלשהו. נוקש על דלת הכניסה... אין מענה... נוקש שוב, הפעם בחוזקה ושומע קול מרחוק: "תכנס ותלך בעקבות קולי..." נכנס... צועד בעקבות קולה לכיוון דלת פנימית חצי פתוחה... אורות נרות מהבהבים בחריץ שבין הדלת למשקוף. דוחף את הדלת קלות ואל מול עיניי מתגלה גוף נשי שופע, חצי ערום, רטוב, מואר בלשונות אור כתומים, חמים... "תכנס ותלך בעקבות קולי..." – היא אומרת שוב, בקול מתפנק. ואני נכנס... נכנס בה עם לשוני... וקולה לוחש בגרוניות: "עוד......" נכנס בה עם אצבעותיי... וקולה קורא לרוחות לצעוק איתה... נכנס בה עם איברי... וקולה משמיע בליל שירים בלטינית... היא משופדת כמו מכשפה על המוקד בימי הביניים... משתוללת כאילו להבות לוחכות את גופה... עיניה הבורקות משנות את צבען... היא נמסה בקול גדול כמו המכשפה שנמסה לרגליה של דורותי... ומתוך הרטיבות הזו, פורחים להם חיוכים - חיוך של אשה שמעטפת המכשפה קולפה ממנה... וחיוך של גבר שכושף מעונג. קולות בצרפתית העירו אותי בבוקר. עוד לא הספקתי להתמתח ויד נשית מטופחת וגדולה אחזה בי ודחפה אותי לתוך פיה... ומתוך החושך שבגרונה, הצלחתי לשמוע קול גברי ששואל: "נו? ואיך רגלי הצפרדעים היום, מאדאם ג`ולייט?" כישפה אותי... (-;