יומן מסע אל "סמטאות הקוקהולד" - המשך...

לקח לנו שישה חודשים להחליט שנועדנו, (ונועדנו, בהחלט נועדנו...) ולהתאחד תחת אותה קורת גג. את משה היא "הביאה"... הציגה אותו "תכירו, זה משה, אקס שלי, ידיד, יזיז...הכל..., וזה נעם, סיפרתי לך עליו. (מסתבר שהוא כבר "יודע" עלי...) משה הרגיש איתה "מאד בבית"... פה ושם ליטף... חיבק... ספק בחברות, ספק אינטימיות כזו רק של שניהם. בהדרגה במהלך הערב, הפכו להיות נועזים יותר, כשמפעם לפעם ענבל מגניבה מבט נסתר ושואל, ומקבלת ממני אישור במנוד ראש, "את יכולה להמשיך, זה בסדר..." אני מנסה להבין מה זה עשה לי?... למה בעצם, אני מוכן, ש... (אם להיות כנים אני לא הייתי "מוכן ש..." אני רציתי בכל מאודי ש... רציתי לראות את האישה שאני אוהב, האישה שאני כל כך חושק בה, מתמסרת כל כולה לגבר אחר. מין תשוקה מזוכיסטית, לראות את האישה שכל כך חשובה לי, חולקת את גופה עם גבר אחר. מול עיני... יללה חנוקה שבקעה מגרונה של ענבל העירה אותי מה"חפירה" העצמית הזו... משה כרע מאחוריה כשהיא על ארבע על גבי המיטה שלנו, כשפניה אלי, ובמכה אחת חדר לתוכה, כשהיא משמיעה את אותה יללה חנוקה... ועיניה מביטות אל תוך עיני, שמחזירות לה אהבה מעורבת עם קינאה, אהבה מעורבת עם קבלת הדין. שעתיים חלפו, משה עזב, וגל של חרמנות הציף אותי, ויחד עם כל מראות הערב מול עיני, הזדיינו כשני שפנים. "שניים נכנסו לפרדס..." באותו ים הפכתי לגבר קוקהולד.