ידענו אש ידענו רעם

שנתיים בעולם הסווינג לימדו אותי דבר או שניים על החיים, או אולי לימדו אותי יותר מאשר התואר הראשון והנשכח שלי באנתרופולוגיה, אותו סיימתי שכעוד לא ידעתי דבר על עצמי. התחלנו כזוג המבקש לנער את האבק מעל מערכת יחסים מנומנמת של 20 שנות נישואין טובות, טולטלנו, התעוררנו, כעסנו, צחקנו, גמרנו, רבנו, נדלקנו, הזדיינו עם עצמנו, עם אחרים, נסענו, חזרנו, הפסקנו, המשכנו ובעיקר דיברנו. דיברנו וניתחנו זוגות אחרים דיברנו על עצמנו כזוג דיברנו על עצמנו כאנשים גילינו שלא באמת הסתכלנו אחד לשני עמוק לתוך הנשמה במשך הרבה שנים. גילינו ששיחות על קוטג', חוגים, רכב ועד מתי אתה בעבודה הפכו לנו את החיים ל"בסדר". נמאס לנו מ"בסדר", רצינו לחיות. לאט לאט קרה מהפך - הזוגיות המטולטלת שלנו הפכה חזקה. משמעותית. עוגן המאפשר התרחקות וחזרה בטוחה. פתחנו. בזהירות. לפעמים מספרים. לפעמים לא. לפעמים מתהוללים. לפעמים נרגעים פתחנו את הלב לרווחה אחד כלפי השני וגם כלפי אנשים שעד אותו יום היו זרים לחלוטין. הכרנו זוגות נהדרים, שאוהבים במליון דרכים שונות, הכרנו זוגות שהפכו את הסווינג לדרך התעללות אחד בשני, הכרנו גברים ונשים שמחפשים הרפתקאות מחוץ למסגרת החוקית שלהם והכניסו קסם לתוך החיים שלנו. במשך שנתיים כתבתי למגירה (אופס.. לתיקיה), כתבתי על החוויות שלנו ועל החלומות שלנו, כתבתי על המשברים והדמעות, על הנסיעות הביתה חולקים ג'וינט וחיוכים מסופקים. קרבו את העין, זה ה peephole