יום ששי הראשון של מאי

בימי שני, עם הצילצול להפסקה הראשונה, אני מחסיר פעימה. קם ברגליים כושלות, והתיק מושך אותי אל הרצפה יותר משאני מושך אותו אל שכמי. בחדר שבקצה הקומה השלישית אין כל מסלול מילוט; נגזר על דרכינו להצטלב. במסדרון אני מבחין בו מרחוק. בין מיליון אנשים הייתי מזהה אותו. פעם הוא צוחק עם קבוצה, פעם משוחח עם חבר, ופעם מחזר אחר נערה. תמיד הוא זחוח, וקורן ביטחון. התרחיש מוכר: אני מתלבט האם להסיט מבט כדי להמנע מקשר עין. משפיל ומרים שוב ושוב את עיניי. עדיין אני מהסס, והוא כבר קרוב מכדי להתעלם. באגביות הוא מניד בראשו לעברי לאות הכרה. תמיד באחור אני מניד בחזרה. תמיד בספק אם הוא ראה. "הנדתי! הנדתי!" רוצה אני לצעוק. האם הוא ראה? הוא בטח חושב שאני אידיוט. אולי הוא לא ראה? אם הוא לא ראה, הוא יחשוב שאני מתעלם במכוון. ושאני ילדותי. ואם ראה? בוודאי נראיתי מגוחך, מניד ראשי בתנועה כה מוגזמת שנדמה כאילו ראשי כרות ומתחיל ליפול. אני מתיישב לצד השולחן האחרון ליד הקיר, ממתין לסיום ההפסקה הקצרה, ובכלל לא שם לב כשנכנסת המורה. ================= והנה, למרות הכל... אני שולח הינהון אגבי לאות הכרה - וחוגג שש שנים מאז הצעד הראשון כסווינגר.