כשהפילים בורחים מהחדר

כשהייתי קטנה הייתי כמו קופיפה. רזה, חזקה, וגמישה - הייתי יוצאת מהטירה אל היער הסמוך, מטפסת גבוה וצופה בחיות האחרות המתהלכות להן בנחת על פני האדמה, כאילו אין דאגות בעולם. מוזרים כאלה. לא יודעים לטפס, וגם לא נראים מודאגים עקב כך. להם לא היה צורך להתחבא בינות העלים. רק כשהקרקע הייתה רועמת, כולם היו מפנים מקום לעדר של הגדולים מכל - הפילים. והם מצידם, לא באמת איימו על אף אחד. לא אשמתם שהם כבדים. צפיתי בסקרנות ולמדתי אותם. את התנהגותם. זה מעולם לא חדל מלסקרן אותי. כשהסקרנות גוברת על החשש אני יורדת למטה, ואפילו מתיידדת עם חלקם. גדלתי. גדלתי ועם זאת איני דומה לאמי יולדתי, אם כי לפעמים אפילו אותה אני מבינה יותר. גדלתי ולמדתי לטפס גם על גבו של פיל, לכוון אותו בביטחה, ולחקור מקרוב כשאני רכובה על גבו האיתן. והשדות, הם פרושים בפני, כולם. - - - - - - - - מוקדש בחיבה עמוקה למהוטית, גבירת הטירה - מהשדה.