יש אהבה? סיפור קצר

יושב על כסא בלי משענת, מנסה להקשיב לך. את אומרת לי דברים, אני מנסה להתרכז ולהקשיב. המוזיקה ברקע חזקה, המחשבות צורמות. אני מניח יד על הבר הדביק ומייד מתחרט, מוצא מפית ומניח את ידי על ברכך, את נאלמת, לרגע אחד, נאנחת. את תמיד נאנחת, אני כבר יודע שיש לך שפה שלמה באנחות, את זו עדיין לא שמעתי. בוהה לך לתוך המחשוף, את מסתכלת עליי, נוזפת, לא אכפת לך שאני מביט לתוך המחשוף, אין שם חדש, את כועסת שאני מנסה להביט אל מאחורי המחשוף, אל תוך ליבך, במקום שבו יש חדש, לא תתני לגעת. כשאני מביט בך, את מרגישה עירומה, אמרת לי פעם, גם כשאת לבושה, בעיקר כשאת שיכורה. את מלטפת את מותני, רזית, את אומרת, מחייכת אליי חיוך של חדר מיטות. אני חזקה ככה, אהוב ליבי, תאמרי לי בפעם המאה. את הרי היא בעלת המאה. אני מחבק אותך, מנסה לנחם, אני מרגיש אותך חלשה בין זרועותיי. הריח שלך, נשמתי, אתה בנשימתי, את אומרת ומנסה לדחוף את קצה אפך אל תוך אוזני, להסניף אותי את רוצה. אם היית יכולה היית לוקחת נשמתי בתוך מיכל ושואפת ממנה כשקשה לך, את אומרת. אך את יודעת שנשמתי ניתנה לך פעמים אין ספור, זה המיכל שחסר לך. את מנשקת אותי מאחורי האוזן, כמו שרק את יודעת, את גם יודעת איך שזה מעמיד לי את הזין. שוב. אני כבר מכיר את הקונפליקט הזה שלך. את משאירה חצי ממנו איתי כשאת הולכת. בכל פעם צד אחר של הויכוח הפנימי שלך מוטח עליי, לפעמים כרפש, לפעמים כעסיס אהבתך, אבל תמיד ריחו הדביק נשאר הרבה אחרי שאת הולכת. לידנו יושבים זוג מלופף, הם עוסקים בבדיקת אף אוזן גרון, את בוהה בהם מעט ואז פולטת לאוויר, אין להם את האהבה שהייתה לנו, שיש בי אלייך. אני עונה שתמיד תהיי בליבי, גם אם מיטתנו עלתה באש. את אומרת לי שאת לא מבינה מאיפה אני מפליץ את השטויות שלי ומנסה לסתום לי את הפה עם היד שלך שמגששת בתוך מכנסיי, אל תוך אחוריי. הזין שלי עוד עומד, אני מתקרב אלייך, המרחק בינינו גדל. אתה עשית אותי, את לוחשת, רבבות עשית בי, עשית אותי למי שאני בגופך, רכבתי עלייך בלילות כל הדרך לפסגה שבה אני נמצאת עכשיו. את היד השניה שלך, את מניחה בין רגלייך ואז מניחה רגל על רגל, אני מדמיין את כף ידך מזיעה אל בין רגלייך, את משרבבת אליי את שפתייך ומחייכת במבוכה. אני רואה את התשוקה שלך כשהיא עולה מבין רגלייך לאורך גופך אל עינייך. את מצביעה לתוך עיני הילדון שיושב מולנו על הבר, מחייכת גם אליו, מפריחה אליו נשיקה מאחורי הגב של הברמן דרך אדי האלכוהול, עיניי שואלות. זה שכן שלי, את עונה, חבר טוב, הוא לא משמעותי. הוא מגיע ולוחש לך באוזן מילים שאיני יכול לשמוע, את עונה לו, כמעט בצעקה, אני לא יכולה עכשיו. אני מבין שהוא לא משמעותי, אחרת היית מכירה בינינו, לא? את מחליקה לתוכך עוד שוט של ויסקי, נחלצת מידי, מחלצת עצמך מהכסא שלידי. יורדת לרצפה ברגליים כושלות, אני מושיט לך יד, את דוחה אותה. אני אסתדר, את מתריסה, אני חושבת שאני אלך הביתה עכשיו, עם השכן. אתה מבין, איתו זה סתם, איתו זה לא כואב.