אביב בפתח...

היא מעסה את מפרקיה לאט. ידיה היו קשורות זמן רב מדי. ממצמצת בעיניה שהיו שרויות באפלה, מתרגלת לאור. כל הזמן הזה חשבה שהיא נהנית, מפקידה את גורלה בידיו ובפיו. מתמכרת לכאב, מתענגת על כל סימן, על כל מילה שנחרטה. רוחות מנשבות מהבל פיו, מניעות אותה כמטוטלת. גבולות נמתחים כדי להמשיך ולהמריא, הולכים ומטשטשים... עד שפקע המיתר...צליל חורק קרא לחרון, זעם וצרה, משלחת מלאכים רעים הופיעה, והיא נלחמת איתם, עד זוב דם. ברד, אש וגופרית וחושך על פני תהום. עכשיו הכל שקט, מתחילים מבראשית. שוב תמימות, שוב צניעות, שוב רק אדם וחווה, אהבה פשוטה, טהורה. משילה לאט את עורה הפצוע ומגיחה חדשה מתוך עצמה. שמש אביבית מחממת ומאירה את ליבה ואת עיניה. לא עוד קשירות, לא עוד שיעבוד יצאו מעבדות לחירות בני חורין, מאושרים.