משהו משל פבלו נרודה (אם בשירים עסקינן לאחרונה)

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן. מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ. מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת. שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר. מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים לְבָבוֹת שְׁבוּרִים. מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ, מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו, מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת. תִּחְיֶה הַיּוֹם, סַכֵּן הַיּוֹם עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו. אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת. אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.