סלחנות עצמית ושאלות

בעקבות הפוסט הקודם, וגם בלי קשר אליו, חשבתי רבות לאחרונה על הסלחנות שלי כלפי עצמי. אני חווה אותה כמעין חרב פיפיות - מחד מאפשרת לי להתמודד עם השדים בעברי, ומאידך מאפשרת לי לחטוא היום, כי אסלח מחר. אני חושב שזה פיצ'ר אנושי הכרחי, במובן מסוים - היכולת לסלוח לעצמך. זה אולי ייקרא מוזר לחלקכם, אבל זה לא דבר שבא לי בקלות. לפעמים אני נזכר בדברים שאמרתי לאנשים אחרים בעבר, בדברים שעשיתי, וכל מה שבא לי זה להצטנף מתחת לאיזשהו שטיח ולהישכח. להיעלם. לכאורה, זה היה צריך לגרום לי להשתדל לחטוא כמה שפחות בהווה. להצטנף כמה שפחות בעתיד, כי הרי מספר החרטות עולה באופן אקספוננציאלי. אבל לא כך הדבר. אני לווה בריבית סליחות עצמיות, לעתיד שיבוא. אולי זאת הסיבה להפרדה הזאת בין הזהויות שלי. איך הפסיכואנליטיקאים קוראים לזה? "איד"? לא יודע. אני חושב שאי אפשר לברוח מלעשות טעויות. אפילו לא תמיד אפשר לבחור אילו טעויות לעשות. אבל מה? פשוט לתת free pass ל-asshole הפנימי שלי? ברור שלא. ברור שלא? לפעמים הפחד מלאבד מישהו גורם לנו להתייחס אליו בצורה שהכי לא מגיעה לו. חלק מהאהבה שלנו לאדם אחר היא האהבה לתחושות שהוא מעורר בנו, ולא לאחר כמכלול. אנחנו מפחדים לאבד אותו אבל לא תמיד מסוגלים לוותר על מספיק בשביל זה, בדרך. אבל מה אם דווקא הויתורים האלה, דווקא האיפוק - הם אלה שיגרמו לנו לאבד את אותו אדם? לאבד אותו בתוכנו, לא בגללו, אלא בגלל אחת הזהויות שבתוכנו? הלוואי שהיה כל כך קל להיות תמיד כנה, גלוי, משוחרר. לא כל קשר בנוי לזה, לא כל אדם בנוי להיחשף לכל הצדדים האפלים של הקרוב אליו ביותר. זה נשמע אידיאלי, אבל כמה ממערכות היחסים הן באמת כאלה? זאת שאלה רטורית. זאת שאלה רטורית? האם הגיוני לצפות שמישהו אחד בחיים שלנו יספק את כל צרכינו? האם הגיוני לצפות שכל צרכינו יסופקו? מה הם צרכים בכלל (תחסכו את בדיחות הקקי-פיפי :)). זהו. אין מה לומר יותר, כרגע. חוסך על פסיכולוג. להת'