פנינים גולשות לים

קורה לכם לפעמים שהמציאות עולה על כל דמיון?.... תקראו את הסיפור הבא שכתבתי..... מחשבה אחת מנקרת הטרידה אותי כל הדרך לשדה התעופה. מחשבה אשר לא הניחה לי גם כאשר נהג המונית טס ממסלול למסלול בין מכוניות אחרות, שטסו גם הן, כמו במשחק מחשב. גם לא כאשר עמד בפקק לאחר מכן.הייתי חייבת להזכר: האם הכנסתי את חפיסת קלפי הטארוט שלי לתרמיל? אותו תרמיל חדש ועמיד בפני מים, רוחות, שלג ומה לא, כפי שהסביר לי הבחור הצעיר בחנות למטיילים, אותו תרמיל השוכב כרגע בתא המטען של המרצדס.ממש לא יכולתי לזכור האם החפיסה הוכנסה לתרמיל לאחר קריאת הבוקר שלי או לא.ניסיתי לשחזר: לאחר הכנת הקפה החזק והאהוב עלי, בלי סוכר ועם נגיעה קלה בלבד של חלב, הנחתי את הכוס על שולחן הברזל העגול.תיבת העץ החרוטה עמדה שם במקומה הקבוע, ובתוכה, עטופה בפיסת קטיפה כחולה, חפיסת הקלפים שלי.כל בוקר אני שולפת קלף מהחבילה על מנת לדעת כיצד יתנהל יומי. תמיד התעניינתי בנסתר, אך בתקופה האחרונה של חיי, הדברים הובילו לכך שהרגשתי צורך להיות עם עצמי, ובשיחה לא כל-כך קלה, סיפרתי זאת לבן זוגי לחיים. סיכמנו כי אעבור לתקופת מה לחיות לבדי, בלעדיו, בלי ילדי. שכרתי דירה קטנה ופרשתי אליה. כנראה הגיע הרגע, אותו הרגע באמצע החיים, בערך, את זה אף פעם לא נדע, שבו עושים חשבון לעבר ומי שיש לו אומץ, גם מחליט החלטות וגם מבצע. ואני החלטתי להיות לבד וגם ביצעתי. בן זוגי, כהרגלו, הבין ופירגן ותמך.בדירתי, אני שולפת מידי בוקר קלף מהחפיסה בתקווה לשינוי מיוחל, ובבקרים רבים, צץ ונשלף לו קלף הנזיר. זה לא ממש מפליא אותי, שכן הנזיר מציין תקופה של התבודדות והסתכלות פנימה, התנתקות זמנית מן החיים הגשמיים על מנת להגיע להבנה טובה יותר של נפשו של השואל פנימה ......גם הבוקר, נזכרתי בעת השחזור שלי במונית, נשלף והופיע לו הנזיר מתוך החפיסה בת 78 הקלפים, הוא ודווקא הוא, ארח לי חברה בעת שתיית הקפה של הבוקר.אבל בניגוד לשאר הבקרים, בוקר זה היה מיוחד. למרות הופעתו של הנזיר מולי, הבוקר אשים פעמי לשדה התעופה, למטוס אשר יקחני הרחק מכאן- לתאילנד.לא אכחיש – התאכזבתי כאשר הופיע הנזיר מולי. דמיינתי לעצמי את קלף השמש או את עשרת הגביעים, קלפים המרמזים על מציאת אושר, רוחני או אחר, גם בדברים הקטנים, הגשמת משאלה ודרך חדשה.פרטי השחזור ושלביו המשיכו בלופ מחשבתי, אך ללא הועיל. רציתי כבר להגיע ולחטט בתרמיל. סוף....סוף... הכניסה לשדה התעופה, עוד מספר דקות בודדות מפרידות ביני לבין הגילוי....נחיתה בבנקוק. מונית לקוואסאן, רעש דוחק, חום, המונים, בדידות......בנגקוק נפלאה, אבל אני זקוקה לשקט, ללבד.מטוס לשדה התעופה הקטנטן בקוסמוי - אי בדרום המדינה אשר בו, כך הובטח לי, אוכל למצוא שלווה.ואכן, חופיו השונים של האי לאור השקיעה, ועוד יותר לאור הזריחה נסכו בי שלווה. ביליתי שעות עם עצמי בחופים מבודדים למרגלות עצי קוקוס במחשבות ובכתיבה. במיוחד משך אותי נופו הפראי של חוף למאי- חוף אשר בו סלעי ענק שחורים ומעוגלים פזורים לאורך החוף ולתוך הים. המראה שנגלה לי עם הגיעי לחוף בפעם הראשונה היה סוריאליסטי ועגום, כך שתאם את מצב רוחי לאותו רגע: מים כחולים עמומים משובצים בסלעי ענק חלקים ומעוגלים בצבעם השחור, מעליהם עננים אפורים משייטים נמוך, ורחוק באופק עננים כהים עוד יותר, כמעט שחורים, ממטירים מסך גשם שנראה מרחוק כמו וילון אפור שקוף לתוך הים. כדור כתום –אדום נח לו על שמיכת העננים המרוחקים יותר. לא יכולתי לזוז ממקומי, הייתי ממש נטועה בחול ומרותקת למראה אשר נגלה לי בפעם הראשונה. חזרתי לשם מידי יום באותה השעה לצפות במראה הקסום. ואז נודע לי מאחד התיירים במלון שלי כי הארוע קורה גם בחצות הליל מידי לילה. החלטתי ללכת ולראות בעצמי. שכרתי ג'יפ כיוון שלא רציתי ללכת את הדרך הארוכה מהחוף בו אני שהיתי לחוף למאי לבדי בשעות הלילה המאוחרות. לא פחדתי להרדם מכיוון שמאז שהגעתי לאי, האנרגיות שלי חזרו אלי והרגשתי ערנית למרות שנהגתי להרדם בשעות הקטנות והקפדתי להתעורר טרם הזריחה על מנת לצפות בשמש העולה על האי.מעט לפני חצות יצאתי אל הג'יפ, לגופי שמלה לבנה שקניתי בשוק המקומי. התנעתי את הרכב ויצאתי לדרך, מרחק של דקות ספורות. חניתי בכניסה לחוף ויצאתי החוצה. קולות הלילה של האי היו שונים מקולות היום. בעוד ביום נשמעת ערבוביית קולות בשפות שונות, צריחות הקופים ממרומי הדקלים, ורעשי האופנועים, הרי שבתוך השקט של הלילה שמעתי את קולות הצרצרים, קריאות הינשופים ורחש גלי הים המתנפצים על הסלעים ששבו את ליבי. פסעתי יחפה בינות לסלעים הפזורים על החוף. מגע החול הקר נעם לרגלי, ועלי להודות, שרעד עבר לאורך גופי מהתרגשות לקראת המראה שעוד רגע יתגלה לעיני, אך גם פחד מוזר של להיות לבד במקום שהכרתי רק לאור היום. המשכתי ללכת עד לאותו קטע בחוף בו נגעו המים בחול. המראה היה נפלא יותר מכל מה שיכולתי לתאר בדמיוני. הסלעים בתוך המים הוארו באור הירח המלא אשר נח על שורת עננים שחורים ורחוקים ומטח טיפות שקופות נראה לאורו כמסך פנינים הגולשות לתוך המים. עמדתי מהופנטת. לפתע הבחנתי בתזוזה בתוך המים, קרוב יותר לחוף. ואז ראיתי אותו- אדם אשר רחץ בים באותה שעה קסומה החל לצאת מהים לעבר החוף. עמדתי בדיוק מולו על החוף. בתחילה נגלה צוארו ולאחר מכן החזה הרחב שלו וזרועותיו, ואחר כך יכולתי להבחין שהוא ערום לגמרי. הוא הבחין בי, זאת ידעתי, למרות שעמדתי בחושך. הוא פסע לעברי בצעדים איטיים, יצא מן המים כשגופו החסון נוטף מי ים מלוחים וניגש היישר אלי, מביט בעיני. משכיב אותי על החול הקריר, מפשיל את שמלתי, וכל העת לא מתיק את מבטו מעיני. ואני נענית לו ורואה בעיניו את הפנינים הגולשות לתוך הים..........הוא קם ומושיט ידו ועוזר לי לקום, ממשיך לצעוד קדימה, שולף חלוק רחצה מתחת לאחד הסלעים ותוך כדי הליכה, לובש אותו, וממשיך בדרכו ללא אומר, מבלי להסתובב לאחור. לאור הירח אני מבחינה כי אין זה חלוק רחצה, אלא גלימת נזירים כתומה.