אז איפה את?

אז איפה את? ראיתי אותך שוב בגן, הבוקר. ממהרת לעבודה, וגם אני. אמרת לי שלום חטוף. חייכת אלי? נדמה לי שכן. זה היה סתם חיוך מנומס, או שהיה שם עוד משהו? פעם ראיתי אותך ביום שישי, כנראה הגעת ישר ממכון הכושר. לבשת בגד צמוד, שערך היה פזור והיית מעט סמוקה. בתוך כל ההמולה, עשרות ילדים, הורים, עגלות והאבא המעצבן עם הקורקינט החשמלי הענקי, אני אוסף את התיק, המעיל, מביט בציור שנתחב בפרצופי, ממלמל "איזה יופי" ו- "כל הכבוד". מנסה לחשוב על משהו להגיד. משהו נחמד, שיצחיק אותך. אבל עד שהרמתי את הראש, כבר הלכתם. חשבתי עליך אחר כך, כשהייתי עם עצמי. חשבתי עליך, בבגד הספורט הצמוד שלך. חשבתי עליך, מחייכת אלי. לא חיוך מנומס. חיוך אחר. זה חדש, יחסית. במשך שנים הייתי מסופק. אולי זה הגיל? השיגרה? אני שונא להיות קלישאה של משבר גיל הארבעים. אבל אני רוצה. רוצה דברים. דברים שכבר שנים לא רציתי. ואני מרגיש חי. אחרי שנים ש... מה, בעצם? שישנתי? זה באמת מרגיש קצת כמו יקיצה. כמו מישהו שמתמתח בבוקר, אני מרגיש שרירים שכבר שכחתי נכנסים לפעולה. רוצה להרגיש נחשק. רוצה שוב להיות אני. כמו שהייתי לפני שנהייתי אנחנו. כשנשים קראו לי בשמי, ולא 'אבא של איתי'.