אז איפה את?

אז איפה את? ראיתי שכתבת עוד פוסט. אני כבר לא מעמיד פנים שזה במקרה. אני נכנס לאתר ודבר ראשון בודק אם כתבת משהו חדש. אני מוצא את עצמי חושב עליך. משלים מדמיוני את המעט שאני יודע. המעט שנחשף מכתיבתך. אז אנחנו בערך בני אותו גיל. גם את נשואה, כמובן. אנחנו הנשואים, צריכים לחפש את האושר שלנו בהחבא. בפינות היותר חשוכות של האינטרנט. אבל, הנה, דווקא כאן, בין המצויידים למשפריצות, מצאתי אותך. את פיקחית, וזה הכי עושה לי את זה. ויצרית. מרגישים את זה, פה ושם, בין השורות. לא בצורה וולגרית, תודה לאל. זה, כבר גיליתי, ממש מרתיע אותי. האם את כאן כדי להפיג את השעמום? האם אנחנו דומים, את ואני? נדמה לי שכן. וכשנפגש, האם נתנשק בסיום הערב? בעדינות? אולי בהתחלה. אבל אחר כך, ברעבתנות. ואז תגעי בי, כפי שכבר שנים אף אחת אחרת לא נגעה בי. הלוואי. אני קורא את מה שכתבת. מחר אבדוק שוב אם כתבת משהו. אני אפילו לא אפנה אליך. מה הטעם? האינטרנט הוא מקסם שווא. מי יודע אם את בכלל קיימת? ואיך את נראית? בדימיוני אני כבר יודע איך את נראית. כן, למה להכחיש, אני כבר מדמיין אותך. כזה הוא כוחן של מילים. נשאיר את זה ככה.