None
42
יום של תחילת הקיץ
פורסם ב - 03/04/2013 בשעה 15:27
0
967
בקדחתנות אני מקליד ומקיש פרטים,עונה לטלפונים ומעביר מידע מאיש לרעהו.
עוד יום של עבודה לפני,אותם לחצים,אותה המוטיבציה.
השעות חולפות להן ביעף.
ההמולה מבחוץ,מין תערובת של רחשי העיר מהולה בקולות אנשים ונביחות כלביהם,
מכוניות שחולפות להן בדרכן משרתות את אדונן.
חברי הטוב מביט בי,אני מכיר את המבט הזה.
הוא מסמן לי שהוא רוצה קצת אויר צח בחוץ.אולי איזו סיגריה לרפואה.
כזה צ'ארם,כזה בטחון עצמי.
תמיד הייתי היפה מביננו,אך עם כזה מכלול של קסם אין לי סיכוי מולו,
ואני מפרגן לו,ביני לבין עצמי וגם מולו.
אנחנו חברים,אני שמח בשבילו שהוא כזה.
אנו יוצאים את הבניין ובבת אחת מוצפים בשטף העיר.
על אף האזור המבודד והשקט,לעומת המשרד - החוץ מכה בכל החושים יחדיו.
הוא מחייך אליי ואני אליו,מסמן לי את הכיוון אליו נצעד קצת...רק קצת.להתאוורר.
אין הרבה דיאלוג ביננו,אין כל כך על מה ואין צורך.
הסביבה מספקת לנו את כל הדרוש.
עלוות העצים המקרקשת ברוח העדינה,
ריח המאפיות העומלות עם צאת החג על שלל מאפים עתירי פחממות,
צינת החורף הנאבקת להשאר רק עוד קצת טרם תפנה את מקומה לרוחות השרביות מהים,
צווחותן של עשרות סנוניות החגות מעל,עפות בסיבובים,מאושרות.
הוא מחייך אליי ואני אליו,
תמיד צעד אחד לפני,
כל כך מלא בטחון.
אני מביט בו ורואה שהוא שם לב למשהו שמתרחש קצת הלאה מאיתנו.
צמד בחורות יפות.
פרצופו משתובב והוא מגביר את קצב צעידתו לעברן.
מספר צעדים מהן הוא מאט עד כדי עצירה מולן.
שתי בחורות תל אביביות,אביביות.
יפות.
הוא מיד פונה לאחת מהן ומתחיל בשיחת חולין,היא אפילו לא מספיקה להרתע וכבר ברור שהיא לכודה עימו בשיחה.
אני פונה לחברתה.פי שלי,כאילו מלא בדידים.נאבק עם עצמי לחלץ משהו,כלשהו,רק להגיד מילה.
היא נאה מאוד.
בערך באותו הגובה שלי.
שיערה זהוב ומתולתל,רגליה הארוכות ארוזות שתיהן בג'ינס צמוד שמחמיא לגזרתה ההדוקה.
חולצת הוי (v) הלבנה שלה תומנת בקרבה מליון הבטחות.
היא בטח בגילי פחות או יותר.
מחייכת אליי,אני נבוך,מחמיא לחברתה על הקוקיות בשערה.
היא מחמיאה לחברי על שיערו האדמוני.
תמיד הייתי היפה ביננו,אבל הצ'ארם שלו בלתי ניתן לעצירה.
תוך רגעים ספורים ובלי שבכלל הבנתי איך זה קרה,אנחנו נכנסים לדירתן.
כהרגלו,הוא מיד מרגיש בבית,מחמיא להן על עיצוב הדירה ותופס מקום על הספה לצד בעלת הקוקיות.
על אף ששניהם לבושים,הם כבר מזדיינים להם מהרחוב,
נוגעים,לא נוגעים.
זהובת השיער מזמינה אותי למטבח כדי להכין קפה וכו'.
אני עוקב אחריה,אני עוקב אחרי שביל הניחוך הנפלט משיערה המתולתל.
פורקת כל מני מרכיבים מארונות מעל ראשה,
אני מתקרב אליה,אני מוכרח ללגום עוד מהריח המדהים הזה.
כשהיא כבר מסתובבת אני קרוב...מדי.
מילישניות של מבוכה מרגישות כמו נצח.
אני שם ידי על לחייה ומסית את ראשה הצידה,
היא לא מתנגדת,היא בטוחה ובוטחת.
אני נושק מאחורה אזנה ולופת את שיערה לכדי צרור,
מושך אותו אחרי גופה כלפי מטה וראשה מורם מעל כשפיה נפער קלות.
אני ממשיך ונושק על צוורה,מטה ומטה.
ידי מלטפות אותה קלות.ליבי הולם כל כך חזק.זה מרגיש כמו לצרוח.
היא מורידה מעליה את חולצתה,חושפת את גופה.
אני לא מצליח למצמץ,נדמה כי עיניי שוקלות כמו משאיות לניוד בטון.
מלטף את עצמות החזה שלה,עורה רך וחלק כמים.
והריח הבוקע ממנו,כמו קרני השמש,כמו מגע החול בחוף בתולי,כמו פריחת הויסטריה הנדירה.
אני נושק לה בגופה,מטה ומטה,את החזה ואז לפני הבטן,ואז את הבטן ומטה.
קו הג'ינס שלה מסמן את הגבול,אני מביט בגבול הזה בשקיקה,ביודעי מה נמצא שם מעברו.
היא מביטה בי כשחיוך קל פרוס על פניה,שיערה הזהוב מתפזר ונח על כתפיה הענוגות.
אני שואף עוד ממנה אל קרבי ומעיז,ופותח כפתור אחד,ומיד נושק את רצועת הגוף החדשה שנגלתה לעיניי.
היא פולטת אנחה דקיקה שפיה לא הצליח לאחוז.
חום גופה עולה,ליבי שלי מתופף על צלעותיי כאחוז תזזית.
אני פורם עוד כפתור ומרחיב את פתח המכנסיים,אוחז בהן מצדדיה ולאט מושך למטה.
עיניי נעצמות...סוף סוף.
נפתחות באחת ובבהלה למשמע צופר מכונית שעוברת ברחוב לידינו.
אני ברחוב,אנחנו ברחוב,חברי מסתכל עליי בתמיהה,וכך גם חברתו החדשה וזהובת השיער.
אני מתנער לי כלות מבפנים ואנו נפרדים לשלום.......
בדרך הוא מסתכל עליי,מחייך.
הוא מכיר אותי כל כך טוב.
קצת לפני הבניין הוא עוצר לרגע.
אני אוסף בשקית קטנה את מה שהוא השאיר על המדרכה למען תושבי תל אביב לא ידרכו על זה בטעות.
עולים למעלה,
אני מתיישב בעמדתי.
הוא נשכב על הרצפה לידי ונרדם תוך רגע.
יום של תחילת הקיץ,
יום של פנטזיה,
יום של בשורות.
יום טוב לכולם.
עוד בלוגים של הכותב
