פרידה מיהודה, הגבר הכי גבר שהיה

את הלב הענק שלו ראינו קודם דרך המסנג'ר. דרך החיוך המתוק והשובב שלו. לב ענק של ג'חש אמיתי. נדלקנו מייד. "בואי בואי, יפה שלי" הוא קרא לאשתו הבישנית, והיא הגיעה לידו, הוא מחבק אותה מולנו, והיא מחייכת. בחורף של ינואר 2010 גילינו אותם. כשנפגשנו בפעם הראשונה בבית קפה, הטמפרטורות נסקו, היה חם. מאד. כבר מחוץ לקפה אספתי אותו אלי לנשיקה חשקנית. הוא היחיד שאיתו עשיתי משהו כל כך נועז בפומבי. בחודשים ובשנים שלאחר מכן אהבנו. וכדרכו זה היה מכל הלב תמיד. הוא שאל אותי אם אני יכולה לזכור כל אחד. אני זוכרת אותך, יהודה. את החיוך הנהדר, את הספאנקים שלך, את הרגישות בפיטמות, את החוויות הנפלאות שמעולם לא היו סתם "זיונים", אלא הרבה יותר מכך. זוכרת איך דחפת בעדינות אותי לעבר אשתך, כשעדיין לא ידעתי מה לעשות עם אשה. ה"חונך" שלי היית. אני זוכרת איך באוטו אחד בחוף הים של חיפה, בשעת ערב, כשהגעתם לחיפה לבלות סוף שבוע שלם איתנו, בעלי ואשתו חגגו במושב האחורי, בעוד אני יושבת עליו בכסא הנהג והאושר מתפרץ טבעי ופשוט, אורגזמות מתנפצות כמו גלי ים... אחר כך, כששתינו רטובות עדיין בפנים הירכיים, ישבנו לשתות בירה על החוף, צוחקים ושיכורים מעונג, לפני הלילה הלבן שעוד חיכה לנו... כשאורחי המלון בו התארחתם היו עדי השמיעה לחגיגה המטורפת שלנו... ובטיול למחרת בגנים הבאהאים, שם אסור לגעת, מפאת קדושת המקום, נצמד אלי, והרגשתי את החבר הסגור במכנסיו עם נוכחות גדולה וחצופה. ואיך מיהרנו ארבעתנו ליערות הכרמל אחרי כן, כדי לפרוק עוד קצת חרמנות שהתגברה לה... יהודה היה מגנט. איתו אפשר... מה אפשר? צריך היה לתת דרור לשובבות! בשבת של חגים, נפגשנו ב"ארומה" כולנו. ישבתי בכורסא לידך, ואי אפשר, פשוט אי אפשר היה לשבת לידך כמו ילדה טובה. ושלחתי ידיים וגם אתה. ולא היה אכפת מהאנשים סביב. איכשהו איתו זה היה הדבר הנכון. כמו גם בטיול הלילי שעשינו בטיילת תל אביב, שם ברוח הים שלחנו כולנו ידיים, שיחררנו את הלחץ בג'ינסים, והכל בחיוך ובכיף הכי גדול שיש, והאופטימיות שלו - כשנפגשנו שוב בקפה ברחובות לפני תחילת הטיפולים במחלה. שולחן עם חברים, מנות מתוקות, נשיקות הרבה יותר מתוקות, ושוב כתמיד, להיות איתו זו תמיד חגיגה, תמיד בצחוקים ושובבויות. ותמיד נראה שהוא בדיוק בשבילך. משפריץ טוב לב, מספר סיפורים מרתקים. לפעמים דיברנו גם במסנג'ר, הייתי מתייעצת איתו על המון דברים של החיים בכלל ושל סווינגרס בפרט. היה איש חכם, אכפתי, קשוב. עד שהוא היה צריך ללכת להכין סלט, או עד שהיפה שלו נכנסה למיטה והיתה קוראת לו, אמר. תמיד היה ברור מי הראשונה במעלה אצלו, מכל הנשים שאהב. הוא שילב בכשרון שייחודי רק לו - אופי של סופר-גבר-גבר, שהמגע שלו ממיס, ממכר, ומצד שני גבר נאמן ואוהב לאשתו. סווינגר אמיתי. הפעם האחרונה שנפגשנו היתה כשהמצב נראה אופטימי. נפגשנו במרינה של הרצליה. יהודה היה רזה אמנם, אבל מלא אנרגיות ואופטימיות. היינו שוב 3 זוגות חברים. יהודה ישב מולי, ולא התאפקתי, ושלחתי רגל חשופה אל מבושיו. הוא התרגש ונהנה, וסימן לאשתו המקסימה שתראה גם היא, לשתף אותה מה שקורה שם מתחת לשולחן, כשאף אחד לא מנחש. והאמת גם למי אכפת? עם יהודה חיים את החיים עכשיו וכאן ונהנים מהם. וזהו. נפרדנו שם, בנשיקה עמוקה וחשקנית. כי אי אפשר אחרת איתו. איכשהו כל המחשבות האלו רצות לי בראש מאז אתמול כשנודע לי שהוא נפטר. והזכרונות הללו מתוקים ועזים וחזקים. יותר נוכחים ויותר קיימים. יהודה עם הלב הענק היה אחד, יחיד ומיוחד. זכור לטוב תמיד. אהוב. נחשק. הכי חי שאפשר.