בררנות

בפעם המי יודע כמה עלה בפורום הרעיון שגברים פחות בררנים. ולכאורה זוג שמצהיר על עצמו כבררן נשמע לא פוליטיקלי קורקט. כאילו הייתה בררנות מילה נרדפת לסנוביזם. מה זה היעדר בררנות? אולי הצד השני רואה בי חתיכת בשר אקראית: לו אין שום דרישות, ולי אין שום ייחוד? אולי זה בגלל העדפתנו למיעוט פרטנרים... מיעוט מוקצן, שאנחנו רוצים להיות בוחרים ונבחרים. מיליארד תכונות שמצטרפות יחד לכימיה בין אנשים. לגברים באמת לא אכפת מי זו מולם? איך היא נראית? מה היא אומרת? באיזה טון? באיזה תזמון? (איך בכלל נשמע הקול שלה?) באמת לא אכפת להם מאותה הרמת-גבה אופיינית לה? או תנועת יד המסלסלת את שיערה? לא אכפת להם איך שפת הגוף שלה כשהיא הולכת? מהם הטקסים הקטנים שלה, ההעדפות שלה - מתי תתפשט? האם היא תטרוף אותם או תנהג בביישנות? האם לגברים לא אכפת שהאשה שהם מענגים היא בת אדם, עולם ומלואו? כשהיינו ביסודי היו ילדים שהיו אומרים "כל חור בלילה הוא שחור". הדים אחרונים של תרבות איומה. תרבות האונס. צלילים צורמים של תקופה בה גברים מורעבים מינית שוחרים לפתחן של נשים נרדפות מינית. האם אלו הגברים שכאן??!? לא כל אשה תמשוך אותי. אני בררן. גם לו הייתי לבד, ואפילו בודד, וגם לו חיפשתי סטוץ חד פעמי - הייתי בררן. זה נשמע רע? זה מרתיע? זה מפחיד כל כך לשמוע "לוא"? יותר מאשר לשמוע "הן" ...שמאחוריו מסתתר "נו יאללה, שיהיה - כל חור בלילה הוא שחור"? אני