המטריד

היו ויש אחרות ואחרים. אהובות ואהובים. את צוחקת. אני נדבק ממך ומתענג על שפתיי הנמתחות ובטני המקפצת - לבדי איני צוחק כך. מביט בך. עיניים ילדיות שקועות בחוויה. תום. טוהרה. את מושלמת. היו ויש אחרים ואחרות. אהובים ואהובות. ליבנו איתם. את מספרת. אני מקשיב ומשלים את הסיפור מנקודת מבטי. אנחנו אוהבים אותם כך. כך אנחנו אוהבים אותם. זה מה שאפשר, מה שצריך, מה שכדאי. אנחנו אוהבים אותנו ככה. אהובותי ואהובייך. אנו מרפים מהם ברכות. אוספים אותם מהשיחה בחזרה אל זיכרוננו. את נכנסת אחרי לחדר. מצמידה רגליים קפואות אל שוקיי. מניחה לחי על חזי. אנחנו עייפים. עצלים. נצמדים ומתהפכים, ומייחלים לשינה שתגיע. שיגרה מבורכת. זה לצד זה, טוב לנו כך. הן והם מוזמנים אלינו, להניח ראשם ולאהוב, לאהוב, לאהוב... קודם כל את עצמם. אחר כך זה את זה. ואז, גם אותנו, אם הם מסוגלים לעשות זאת יחד. איזה שיעמום? מחייך אלייך. אין קונפליקט. איזו שלווה! הם לא היו המאהבים האחרונים, נכון? מאיצים יחד. מאטים יחד. עוצרים יחד, וממשיכים יחד. וזה לא מאמץ. לא כל עוד מותר לנו להמשיך ולאהוב אותם. "כיצד אפשר אחרת?!" אנו תוהים, יחד, על הטיפשות האנושית, על אלו הסבורים שניתן לחצוץ בין עולמות, כאילו רגשותיהם, מחשבותיהם, ומעשיהם, אינם מתגלעים כולם בתוך גוף אחד - גוף ראשון. אדם אחד, החווה את חייו היחידים. חוויות הכרוכות יחד. זו לזו, וגוף לגופם של הבאים איתו במגע. מי יודע? אולי הם כן היו? עכשיו זה עכשיו. האם זה חשוב? מי יודע מה נרצה? אני רוצה שנרצה. לא עכשיו. אחר כך. אה. מצחיק. אוקיי, אז אפשר לרצות שנרצה, ואז כשיגיע הזמן לרצות את מה שרצינו לרצות, אולי לא נרצה... ...את מתרצה לרצות-לרצות. אחר כך. ואני לא רוצה עכשיו. וכל האהובות שכבר לא יכולות או לא רוצות, עדיין רובצות. במחשבות, בשיחות, בתובנות. וכל האהובים שקינאו להן (או לא) עדיין זוכים לחיוך מחבק שאולי לעולם לא יקבלו, ממני. התהפכות אחרונה מנתקת את לחיי מביטנה, ומילמול אחרון של מילות אהבה שכיחות ומלאות כוונה נספג בפוך העוטף אותנו. הנה היא באה, השינה המיוחלת. הכל רגיל עכשיו. שום דבר לא יטריד את מנוחתנו... ... ודווקא אז מזמזם יתוש!