יום ששי הראשון של מאי

שבע שנים חלפו מאז אותו מפגש ראשון. זוג ראשון. השדונים. זו פעם שנייה לי בתאריך זה בלעדייך, שדונית שלי. כבר מההתחלה הייתה בינינו תחושה דרמטית כבדת משקל. נדמה היה שאנחנו מכירים כבר גלגולים רבים. גלגולים בהם הקשר בינינו לא צלח, ולכן שוב ושוב ניתנת לנו הזדמנות לתקן. וברור היה לי שהפעם נצליח. בגלגול הזה לא הפקירו אותנו האחד לציפורני השני. נתנו אותנו בידיים אמונות שילוו אותנו לחיבור משני נפלא. מה יכול להיות רע? מאומה. ולמרות הכל, לצערי גם בגלגול הזה נגזר עלינו להמתין לניסיון מוצלח יותר. יחד עם (ואולי בשל) הרגש והבלעדיות בינינו, והמיתולוגיה שרקמנו יחד - לא די היה לי במכתב כל יומיים, ובשעות אינטימיות בודדות פעם בכמה שבועות, שהסתכמו בפחות משעה לשבוע. לבי הלך וגווע ברעב. לא אתיימר להבין מה החוויה השונה שהייתה מעבר לקשת בענן. אסלח בלי להבין על מה. אסלח בהביני שבעינייך את היא זו שיש לה על מה לסלוח. בהביני שלא אוכל להבינך. אני מרשה לעצמי כבר לזכור את הטוב. את העוצמות הנשגבות. המטלטלות. את הכריזמה והנוכחות התאטרלית שלך. המון פרטים קטנטנים. חייתי אותם. חוויתי אותם. איתך. חת'כת דרך חתחתים עברנו. טיילנו על שפת תהומות, הבטנו אל הנוף המסחרר, ובנשימה עצורה לא פעם נפלתי אליו בזרועות פרושות. כשנפלת לצידי כשידך בידי - עפנו… ..וכשלא - התרסקתי. פעם ושוב פעם התרסקתי, ממאן לוותר. וכעת מששקע אבק הנפילה, אני מביט במסלול שעברנו. המקומות הנמוכים ביותר וגם הגבוהים ביותר בהם ביקרתי מאודי, היו שזורים לאורך המסלול הזה. כנראה כמו בגלגולינו הקודמים. האם נעז בגלגולנו הבא לטפס כל כך גבוה, ואף להמריא ולעוף מעל הפסגות? האם נשכיל לעשות זאת מבלי להתרסק? מה טעם לחיים בלי לפחות לנסות? חמש שנים וחצי, שנמשכו מגיל 16 ועד כחודשיים לאחר שחדל לבי לפעום. איני מתחרט עליהן. תודה.