לא חסר לי דבר

הטקסט הבא אינו שלי. אך נכתב עם המון השראה ע"י חבר שעולמו רחוק מרחק שנות אור מעולמנו. ובכל זאת דרך מילים הוא מגשר על פער תרבויות עצום. שאפו ענק. משתפת אתכם. לאביטל לא חסר דבר. היא הגיעה לאן שהגיעה בזכות עצמה, עשר אצבעות, המון כח רצון ועבודה. את עודד הכירה בגיל צעיר, לקראת סוף השירות הצבאי. שני ילדים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת ומה כולם רוצים מהם בכלל, כשכל מה שמעניין אותם זה לשכב במיטה כל היום. הוא תמיד ידע להשרות שקט. כאילו יש לו תכנית סדורה לכל דבר. איפה יגורו, כמה ילדים, איך יקראו לכלב  ומה יעשו בחיים. הוא היה העוגן שלה, כשהיה קשה, כשלא היה ברור, תמיד ידעה שיש לאן לחזור. הוא היה אבא מדהים, הוא עדיין כזה בעצם. בן זוג רגיש שרואה את הקמט החדש בפנים. הוא זה שגרר אותה לעשות כושר, להתחיל לרוץ, אותה – את הפדלעה של השכונה. הוא היחיד שידע להכין את הקפה שלה. אתם חושבים שזה פשוט, לחיצה על המכונה וזה מוכן, אבל לא. הוא ידע כמה מים, כמה חלב, כמה סיבובים עם כיוון השעון ומה היא רוצה ליד, למרות שאמרה שלוש פעמים שלא צריך כלום. במשרד היא הלכה והתקדמה, הודות לניהול קפדני. האקסלים שלה כבר הפכו לשם דבר, היכולת שלה לתעד הכל, להשוות, לבחור את מה שנכון בדיוק. שני הילדים כבר בגרו, שנות ההישרדות כבר נגמרו, הבסיס המשפחתי איתן ויציב וזה הזמן להתחיל באמת את החיים. עודד פרגן, "לכי, תחיי, תחווי, תסערי גם בחוץ, לא רק בפנים". לאביטל לא חסר דבר. ועדיין, בכל פעם שיצאה עם חברות לשתות, הראש היה סוחף אותה לחוויות. ראתה את עצמה נוסעת לדירה של החמוד ההוא עם הזקן הצמוד, שישב מעבר לבר. עמיחי קראו לו, אם תהיתם, היא גילתה את זה כשהוא תפס אומץ והשאיר לה פתק על השולחן. הבית שלו היה בדיוק כמוהו – כזה שאשה לא ביקרה בו הרבה זמן ועדיין... כשהיא הגיעה, הוא היה מוכן. את הבגדים השאירו בסלון, גם ככה זה לא שינה דבר. כשחדר אליה, הרגישה שוב נערה, שובבה, נועזת, פרועה. עודד ראה את החיוך למחרת, ג'נטלמן כזה, לא שאל דבר. נשם עמוק, נשך שפתיים, בלע את הרוק. חייך, נשק על לחיה, ואיחל לה בהצלחה ביום העבודה. את שלומי היא הכירה מהמשרד, עבד שתי קומות מתחתיה, במחלקה אחרת, אבל איכשהו כל יום נפגשו במעלית. אני לא בשלב הזה, אמרה לעצמה בפעם הראשונה שהוא ניסה להתחיל איתה, עברתי את הגיל, לא חסר לי דבר הרי, הוא היה נשוי, צעיר ממנה מעט, אבל איך שהוא ידע לגעת, לא הרבה יודעים, אם בכלל. מי צריך לשון כשיש כאלו אצבעות? הוא חיכה בסבלנות, נתן לה להיפתח, ואז בעדינות מכושפת ממש, במעגלים איטיים, גרם לה לנזול מכל החורים. יריב ישב לידה באחת מהנסיעות לחו"ל, ככה זה התחיל ושם חשבה שזה נגמר, עד לארוחת הבוקר שלמחרת, אז היא גילתה שהוא מתארח באותו המלון כמותה. הוא היה מחוספס, ולא לגמרי משוחרר. סימנה וי גם עליו. "הייתי חייבת" אמרה לעצמה, "רק בשביל החוויה". כך יצא, שאביטל, זו שלא חסר לה דבר, מילאה אקסלים שלמים על גברים. ניקוד מדוקדק, השוואה מחודדת – על זה שיודע לזיין ועל ההוא שלא יודע לרדת. מסמנת יעדים לפעם הבאה, רק ככה אפשר להתקדם, היא יודעת, היא הרי זו שטוותה את השיטה מלכתחילה. ובבוקר, למחרת עוד לילה סוער, היא מגישה את זה לעודד, משתפת אותו בפנטזיה שכתבה על עמיחי, שלומי, יריב ועוד רבים וטובים – איך כל אחד עוזר לה להבין טוב יותר, לחקור את עצמה, לחוות את כל הטוב שיש לעולם הזה לתת. לצערה. היא רואה איך מפעם לפעם נהיה לו קשה יותר לקבל.לשמוע.לתת.לפרגן. היא מבינה שהדלת עוד רגע נטרקת וזכות הבחירה תילקח ממנה לעד. האם ניתן בכלל לחזור אחורה האם אפשר לקבל את הכל מאדם אחד האם צורך הוא דבר נשלט האם היא תוכל לאהוב שוב אהבה רגועה מדוע ההתפתחות האישית שלה מכאיבה לזה שפתח את הדלת עבורה האם מעכשיו העולם הפנימי שלה יישאר בגדר המילה הכתובה . . . אביטל הרימה ראשה ומבעד לאדי הקפה היא הבינה... לא נשאר לה דבר.