מכתב לחברה של בעלי

לחברה של בעלי, אנחנו מכירות אחת את השנייה, נפגשנו כמה פעמים, ואנחנו חברות בפייסבוק. אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת. אני שמחה שאת החברה של בעלי. אני יודעת שיש אנשים רבים שלא יכולים להבין שאנחנו מפרגנים לבני זוגנו. יש כאלה שלא מסוגלים להבין איך אני מסוגלת לפרגן לכם שאתם אוהבים. ויש כאלה שלא מסוגלים להבין איך אני מסתדרת עם העובדה שאתם גם שוכבים. אותם אנשים לדעתי פשוט לא מסוגלים להבין, שמבחינתי אני אוהבת אותו ולכן רוצה שיהיה לו טוב. כמה זה פשוט - אם טוב לו איתך אז אני לא אגביל אותו. כמו שלא אגביל אותו אם הוא יוצא להתאמן למרתון או טריאתלון או צליחת הכנרת (אוקיי, הגבר ״שלנו״ לא מתאמן, אבל התכוונתי רק להמחיש). כמובן שזה הרבה יותר קל כשאין התנגשות, כמו למשל כשאת איתו בחו״ל ואני לא יכולה להיות איתו שם. אבל לפעמים זה קשה כשהוא יוצא איתך ובדיוק בא לי שהוא יישאר איתי. כשזה קורה אז אני בודקת את עצמי: האם אני חשה קנאה? מדוע אני רוצה להיות איתו דווקא היום, כשאתמול יכולתי להיות איתו ובחרתי בעצמי לצאת? האם אני חשה בדידות כשהוא לא נמצא -או געגועים? כי אם אני בודדה, זו הרי בעיה שקשורה אלי, לא אליו. האם תפקידו לבדר אותי ולהפיג את בדידותי? ברור שלא. הוא לא בייביסיטר ואני לא תינוקת. ברגע שברור לי שהתחושות שעולות בי באותם רגעים קשים הן תחושות שקשורות בי ולא בו (או בך), אז הרבה יותר קל לי לשחרר (אותו ואותי. ואותך). אני מבינה את עצמי ואת מניעיי טוב יותר. ולפעמים יש גם קנאה. כן, את יותר צעירה ממני. ואת יפה. ומוכשרת. ומצחיקה. וחכמה. והוא לא ראה אותך ברגעים הכי קשים ומשפילים של החיים, כמו שהוא ראה אותי. הוא לא חי איתך את היומיום של החזייה שתלויה בחדר השירותים, הוא לא פגש אותך לובשת את תחתוני הסבתא בימים של המחזור. הוא רואה אותך במיטבך, לא כשאת מאבדת שליטה ליד הילדים או נוטפת זיעה ופרועת שיער באמצע הספונג׳ה. הוא אולי רואה אותך מאבדת שליטה כשאת חווה איתו אורגזמה, הוא אולי רואה אותך כשאת נוטפת זיעה ופרועת שיער במיטה שלכם במלון. הוא חווה איתך ריגושים שאיתי הוא לא יכול לחוות. כשמתעוררת הקנאה, אני שואלת את עצמי: האם אני מקנאת לו? האם אני מקנאת בה? מה בעצם אני רוצה כאן? במה אני מקנאת בעצם? בזה שאני לא יכולה להיות איתו במיטבי כי הוא כבר ראה אותי ברגעים הכי קשים? האם זה קשור אלייך בכלל? אז כן, אם אני כנה עם עצמי ואיתך, אז הייתי רוצה שהוא יחשוב שאני הכי יפה והכי חכמה והכי מוכשרת. אבל המציאות היא שאני לא. וגם את לא. וגם הוא לא. אז אני צריכה להפסיק להשוות, כי אין מקום להשוואה. יש לו איתי את הזכרונות, והילדים, והבית, והיסטוריה משותפת. ויש לו איתך דברים אחרים. וזה בסדר. אני כן צריכה להתחיל להתאמץ יותר. להתאמץ לייצר לו ולי יותר רגעים שבהם אנחנו במיטבנו, יותר רגעים שבהם הוא ואני לבד ביחד, נהנים. וכרגע אני שמחה שאת שם. איתו. לידו. כי אני לא יכולה להיות שם. אז תודה ממני, אשתו של החבר שלך