אל חזור

אסור היה לנו לדבר. לא דברי אהבה בכל אופן. אז הסתרנו אותם בתוך סיפורים. טריק מטופש, שהרי כל בר דעת יכול להקיש מהסיפורים אל המציאות. בעיקר אלו המכירים את המציאות. מטופש - אבל זה עבד. מסרים עברו. רצוצים. מבלבלים. לא פעם ליטוף נחווה כהלקאה בלתי מבורכת. אבל היה שם "משהו". אם תשאלו אותי, אספר לכם על משהו אחד. נורא גדול. נורא מרשים. נורא נורא. אם תשאלו אותי, אספר לכם שלמעשה לא היה שם כמעט כלום. אבל לא נורא. ואם תשאלו אותי, אספר לכם שהיה שם כל כך הרבה, שחיים שלמים לא יספיקו לתאר זאת. מעניין מה יהיה אם תשאלו אותה. הייתה נוהגת לומר שמרגע ששיחררת סיפור, כבר אינו שלך. וזכותו של כל קורא לפרש אותו כראות עיניו. באותה נשימה הייתה טוענת שהפרשנות שלה - ורק היא - היא הפרשנות "הנכונה" לנכתב. ------------------------------------ איך תפרשו התנהגות כזו? והיכן הפרשנות _ ש ל כ ם _ מסתתרת? לא. אל תפרשו סיפורים כאילו אתם באמת יודעים משהו. פרשו אותם כסיפור שכולו שלכם. הכותב ומילותיו הם רק אמצעי, לחבר ביניכם ובין הסיפור הפרטי שלכם, שאותו אתם כתבתם תוך כדי קריאה, ולעולם אינו בדיוק (ואולי אף לא קרוב) לסיפור הפרטי של הכותב. ------------------------------------ יום אחד, כבהרבה ימים, הופיע סיפור. לא היו בו נסיכות ושדונים, או מכשפות וקוסמים. הייתה בו מציאות. יומיומית. היה בו שיתוף כן של לא. אולי יטען מי, שהמדובר היה בהושטת יד. בקריאה מרחוק לעזרה. שיהיה כן. אולי יטען מי, שהמדובר היה פשוטו כברו - לא. והרי הרגע בו היד שליטפה פעם מקפלת את הנייר ומכניסה למעטפה המבוילת הוא רק רגע אחד, ובו עדיין ניתן להתחרט. הרגע בו הלשון שנישקה פעם וחקרה כל פינה מרטיבה את השוליים הדביקים הוא רק עוד רגע נוסף, המלווה בהלך הרוח הפרטי שלו. וגם כאן ניתן לעצור ולהרהר, ולנסות להתבונן מעיניי האחר. כך גם הרגע בו נשמטות המילים אל התיבה האדומה, או הרגע בו מרטיטים מיתרי הקול את האוויר. זהו רק רגע אחד, ולו אווירה אחת. עתים נסערת וטעונה. עתים שלווה ומחוייכת. אחת. לא ניתן להכיל ברגע אחד יותר מאווירה אחת. המעטפה נקרעת. הנייר נפרש. הלב פועם. הנייר נרטב, מקומט, מיושר ומקומט בשנית. נקרע ומודבק… ונשרף.