הצצה

ארבע לפנות בוקר את לא נרדמת. אפשר לנחש למה. אני יודע שעוד יערגו אלייך, יעגבו עלייך, בטירוף חושים, אחרי שהביטו בך בהערצה, לעתים ממש בפה פעור פיזית - כשהם רוצים לבלוע אותך (תרתי משמע). יתרה מכך. אני יודע שעוד יאהבו אותך. לפעמים עד אבדן העצמיות. לפעמים בשלווה מתוקה. אני מנחש שלא אהיה ביניהם. חושב מחשבות, משלים את התמונה ממעט הפרטים הנחשפים. רואה את כל הסיבות שמצביעות כנגד, דברים שכל כך קל לתת להם לחמוק מהעין עד שמאוחר מדי. למדתי להביט. לקרוא עמוק עוד יותר בין השורות, ולהביט רחוק יותר אל העתיד. ובינתיים גם אני אוהב. קצת. מרחוק. דברים שראיתי בין האותיות, ואולי הם רק בראש שלי. ואולי הם של כל האנושות כולה. אנושות שאוהבת דברים כמותך.