בגלריית האומנות שלי

בד קנבס נקי וחלק. ככה אני באה אליך כל פעם מחדש. מתוח, ריק, מזמין. פרוש מולך. ואתה מתבונן מהצד, רק מסתכל. נהנה מהרגע שבו עדיין הכל אפשרי, כל יצירה אפשרית, כל המכחולים בידך, כל הצבעים מוגשים לך. אני מתמסרת כולי, כחומר ביד היוצר. מתמסרת בגוף, מתמסרת בנפש. צוללת לשקט שמפנה לך מקום. אנו עומדים אחד מול השני, רק עומדים. שקטים, לא נוגעים, לא נפגשים. אתה סוקר אותי מכף רגל ועד ראש. הפרש הגבהים ביננו מציב אותי מול בית החזה שלך. אתה מושיט אצבע ומסיט את שערי שלא יסתיר את עיני, מרים את סנטרי כלפי מעלה כדי שארים מבט, מבקש לפגוש את עיני, לקבל מתוכן את האישור שגם היום, עכשיו, ברגע זה ממש אני שוב שלך מבחירה מחודשת. אתה מחבק אותי בעיניך ואני צוללת לתוכן, מאשרת לך, מגישה לך את אמוני. אותי. זהו. מרגע זה הכל אפשרי, נגיעות מכחול עדינות, משיכות צבע מרפרפות או התזות של כתמי צבע עזים מרוחים על פני הקנבס כולו. והיום הזה, הפעם הזאת, אתה בוחר בצבעים עזים, במכחולים עבים.. באחת אתה אוחז בידי, מרים את שתיהן מעל לראשי, מצמיד את גופי אל הקיר. כאב ועונג באים והולכים, מערבולת של איברים, קולות, טעמים, נשימות. כמו בסערה עזה, צונאמי שבא בהפתעה - הצבע האדום משתלט על הקנבס שמולך בגוונים שונים, בקווים עבים וקווים דקים וממלאים את הבד הפרוס עוד ועוד, עד שלא נשארת פיסה אחת לבנה, חשופה. שנינו נשארים חסרי נשימה. ושוב אנחנו, אני ואתה, זה מול זה, רק שהפעם במצב מאונך, שוכבים על המיטה רגועים ומחייכים, הפעם הפרשי הגבהים לא מפרידים, אלא מחברים, עיני ועינייך נפגשות ומדברות בעצמן. והנה עוד יצירת מופת נתלית על לוח ליבי, בגלריית האומנות שלי.