אני פה מחכה לך

חשוך. הווילונות מוסטים, לא נותנים לאור להיכנס... שקט בחדר, שקט בתוכי. כמו שקבענו, כמו שביקשת, אני מחכה. שקטה ורגועה, הנשימה איטית, מרגיעה את הגוף. השטיח מתחתי נעים, מלטף את ברכיי. אני מחכה לך. עירומה, עיני קשורות. שתחליט אתה תגיע. אם תגיע, אמרת, אבל אני יודעת שתגיע. לא תפספס , לא תיתן לי לחכות 3 שעות. אני שלך אתה יודע. אבל גם אתה, שלי, לא פחות... ואולי אפילו יותר. מן משחק תפקידים הפוך שכזה. הזמן עובר ואני שקטה מתמיד. זה לא אופייני לי לשבת ככה בשקט ולחכות, אתה היחיד שמצליח להביא אותי למצב הזה. שעה עוברת. אני מותשת מהתנוחה על השטיח, מהחושך, אבל לא זזה. המחשבות משייטות בחדר, בין הקירות ששמעו כבר בעבר לאילו שיאים אתה יכול לקחת אותי. שמעו אותי בוכה, שמעו אותי צוחקת, שמעו אותי מייללת ומבקשת עוד. הדלת נפתחת. אני מרגישה את המבט שלך מתרגל לחשיכה ומתרכז בגבי, בישבני שמופנים אל הדלת. אתה צועד פנימה, מניח את התיק על הספה. כבר לא כ"כ רגועה. בשנייה אחת הנשימה שלי משתנה וכל הגוף רועד, צמרמורות עולות לאורך הגב. היד שלך מונחת לי על הגב, גדולה, חמה, מלטפת, מודיעה על הגעתך. היד שלך, שתמיד מתחילה עם ליטוף. תמיד.