כמעט כמו ליבה..

היא חיכתה לו בדריכות, לבושה באופן מינימלי ומסתורי כאחד. בדיוק כפי תכונות אופייה, שמצד אחד הכילו פתיחות טוטלית, ומצד שני, קשה היה להתעלם מנוכחותה של "המסתוריות" , שהייתה כבר חלק בלתי נפרד מחייה.. ועליה תמיד הקפידה. היא האמינה וחונכה ששילוב בין השניים הם אלו שייעשו את ההבדל, ועל אלה מעולם לא דילגה. לא שהיה לה קשה, היא כבר הורגלה, ולרוב הדברים נעשו בטבעיות, לעיתים מבלי שהקדישה לכך תשומת לב. רגליה הארוכות והגמישות היו מפוסקות, כמעט כמו ליבה. היא נעמדה צמוד אל עבר החלון, על קצות אצבעותיה, חיכתה לאור פנסי הרכב שלו, שיאירו את הכביש, ויאשרו את בואו. כמה שעות קודם לכן הם שוחחו בטלפון, וסיכמו, או ליתר דיוק, סיכם איתה הבחור, שקיים סיכוי שאכן יגיע, אך סיכוי זה הוא לא מהגבוהים במיוחד.. היא זיהתה אותו ואת רכבו אשר חנה לו בצד הכביש. בדיוק באותו הזמן - היא חייכה חיוך מלא התרגשות, היא שמחה לנוכח העובדה שגם סיכויים קלושים, לעיתים גוברים על סיכויים גבוהים במיוחד, שאינם צולחים ויוצאים לעיתים אל הפועל. היא התקדמה אל סלון ביתה.. שלוש נקישות בדלת לא איחרו להגיע. היא נשמה נשימה ארוכה, כאילו מנסה להסתיר את התרגשותה. היא פתחה את הדלת בחיוך רחב, הוא הופיע מולה וחיבקה אותו ארוכות, זרועותיו החזקות עטפו והכילו את כולה. היא הודתה לו על שהגיע, והוא בתגובה, חייך במבוכה. משם התקדמו אל חדר השינה, מפשיטים אחד את השני, ומתחילים לעשות אהבה.. המוזיקה שהתנגנה ברקע, רק העצימה את האווירה כולה. וכך.. במשך שעות.. במשך חצי לילה.. התענגו אחד על השנייה..כששניהם מודעים היטב לעובדה שזהו הבילוי המשותף הסוער השלישי והאחרון ביניהם. בבוקר היא התעוררה, עצובה.. היא לא הופתעה כשגילתה שהיא לבדה במיטה. ממששת את כרית מיטתה, בתקווה לקרוא את המכתב שסיכמו ביניהם, שישאיר לה, לפני שעזב. הוא לא יחזור יותר. היא ידעה. היא לא תהיה לצידו יותר.. לזה הוא היה מודע.. היא פתחה בעצבות את המכתב, וקראה..עיניה הכחולות והגדולות התמלאו דמעות.. בזמן שידעה שעכשיו הוא בדרכו חזרה והארוכה אל ארץ מולדתו, ושלעולם ממנה לא יוכל לשוב חזרה.. (זה הפוסט הראשון שלי, שאני כותבת מהדמיון ולא מחוויות אישיות שחוויתי במציאות). תודה לכל מי שקרה..