סינגולרית

ברגע ש- our better halfs מתרחקים בגבם אלינו, אנחנו נצמדים בסמוך למכונית החונה. ריח של גשם. זכרונות מלפני הקיץ - ואני שוב מסובב אותך, כך שגבך צמוד אלי וידי מאיימת להיכנס לג'ינס שלך. האוויר קפוא אבל את מושכת את המעיל הארוך כלפי מעלה, אדישה לקור, וממש לא נבהלת מהאיומים שלי. שערך הרך מחליק על הגילוח המוקפד שלי. אני נושם אותך, עיני חצי עצומות, בוהות בניצנוצי תאורת הרחוב על האספלט הרטוב. כשאני גונח מהלחץ של הג'ינס על גב כף היד, את לא מתבלבלת ופותחת את הכפתורים. רק התחיל הגישוש שלי, וכבר הוא מופרע על ידי טפיפת צעדים הקרבים מעבר לפינה, ועימם קולות שיחה עולצת. שני זוגות מגיחים בדיוק כשסיימנו להשיב את המעיל הארוך שיכסה על המתרחש. את מסתובבת עם הפנים אלי והגב אליהם, בדיוק כשהחבורה חולפת בסמוך למסתורנו בין המכוניות. טעות אסטרטגית, כי התנועה גורמת לג'ינס הפתוח להחליק כמעט עד ברכייך. המעיל לא עד כדי כך ארוך. במזל הם לא ראו. הפוגה זו מתאימה בדיוק כדי לגשש אחר המפתח שבתיק, ולהיכנס למכונית. אני מניע. קר ואני רוצה חימום. בינתיים את סוגרת את הכפתורים. "מה - שנחכה עכשיו את כל הנסיעה למלון?" ...הרי ברור לך שאין מצב. למה לטרוח לסגור? מושך אותך אלי. הנשיקות שלך מעבירות אותי על דעתי. היד הולכת לבד אל הירך הקרובה, ומתחילה לנסות להתחפר עוד ועוד דרך הבד. לחפון אותך עד מרכז הווייתך. תוך זמן קצר הישבן החשוף מונח עלי, ראשך נשען על החלון שלי. הרגליים על הדאש-בורד, עם הג'ינס והתחתונים מופשלים אל מעבר לברכיים. חלק מהמילמולים אני שומע, כשהם על אזני. חלק אחר נבלע בצוואר שלי. לרגע משהו שאמרת מדגדג אותי, פיזית. בנועם. את מאבדת תחושת זמן ברגעים האלו, כך גילית לי. את גם מאבדת תחושת מרחב. עוד אנשים עוברים ברחוב, מול השמשה שלנו. ירכייך החשופות בוהקות בלובן אל מול פנס הרחוב. אני צריך להתחיל להיזהר בבחירת מקום החניה שלי כשאנחנו נפגשים... לך לא אכפת. "הם לא ישימו לב" את אומרת. אז אני ממשיך בזמן שהם עוברים קרוב קרוב, בלי להרגיש במתרחש בגלוי ממש מתחת לאפם. לזמן ולמרחב יש עכשיו חוקים משלו. זמן-חלל של חור שחור, ואת שואבת אותי אלייך. סינגולרית. אין לי מושג כיצד הגענו למלון, אבל עובדה: לפתע לראשונה בחורף המוצלח הזה אני פותח מטריה, ושנינו יחד. מאוחר בבוקר כשאתעורר אצמד אלייך. יש לנו עוד צמד שעות לשחזר את המונסון שהתרחש כאן בלילה.