צילה של הרוח...

בלילה ההוא היא נתנה לו הנחיות, הכתובת - בשולי הפריפרייה, הזמן, רבע לפני חצות. עליו להגיע מוכן, כך אמרה לו... "מוכן למה?" הוא שאל. "פשוט מוכן!" ענתה... ולמחרת, רגע לפני רבע, הוא ירד מהמונית. מעט מהסס, שאל את הנהג שאישר שזוהי בוודאות הכתובת. אבל הבית היה נטוש, חשוך... הבית בקצה הרחוב. ברבע לפני חצות, בדיוק כפי שהורתה לו – חצה את מפתן הדלת. בדממה שעטפה את הבית, לרגע חשב לקרוא לה, אך ידע – כך אמרה לו, שלא תענה... במרכז המבואה הוא מצא את הכורסא שסיפרה לו עליה. הוא ידע מה עליו לעשות - ניגש אליה, משאיר מאחוריו את שובל בגדיו, ומתיישב עליה בעירום... אף צליל לא נשמע בבית, ועדיין – הרגיש שהוא לא לבד... כמתוך הזיה, הרגיש משב רוח קלה ורכה מהלכת סביבו, ואף כי לא ראה מאום – הוא ידע עכשיו שהיא כאן. מביט סביבו אל תוך החושך מסביב – הוא לא מצא סימן, ולמרות זאת – הרגיש בה צופה בו... זה קרה בו בעת... הוא נזכר בהנחיות שלה, בדיוק ברגע שהרגיש את מגע הרוח המתלטפת על ירכו. לרגע הביט למטה, מצפה למצוא אותה מלטפת אותו, לא ידע מאין הגיחה - אך מבטו לא מצא אותה... בלילה הקודם היא אמרה לו שיתכן והיא לא תיחשף מולו, אבל בכל זאת רצתה לראות אותו... ניזכר איך סיפרה לו על הזמן הרב שחלף מאז נגעה בגבר, ניזכר איך תיארה לו את המגע שהיא נכספת אליו...ניזכר – והזדקר.... בתוך החושך המסתורי, במרכז המבואה, שרוע על הכורסא המרופטת, הוא החל לגעת בעצמו... "עצום את עיניך כשתיגע" ביקשה ממנו בלילה ההוא - וכך הוא עשה. לא מודע אם נתון הוא בהזיה או מציאות - הוא התחיל להרגיש נגיעות, תחילה רכות וארוכות, לאורך גופו... מאמץ את אוזניו ומגייס את כל חושיו, ועדיין לא יכול היה להיות משוכנע... ואז הוא החליט להתמסר לה... הוא הרחיק את ישבנו עד לקצה הכורסא, חצי שכיבה, רגליו פשוקות, איברו מתנוסס מעליו, מתוח, חזק... הוא הרגיש בה נוגעת - תחילה מלטפת את אשכיו קלות, אחר מגע רך לאורך זיקפתו... ידו האחת נישלחה למטה, ללטף את ירכו, כשהרגיש את המגע שלה, לופתת בעדינות את איברו, מושכת מעלה ומורידה... תוך שהוא בעיניים עצומות, התחיל להרגיש את ראשו מסתחרר, קולות עמומים נשמעו מסביבו, או שמא היה זה בדמיונו... גופו החל להתפתל בעונג, עת הרגיש את קירבתה אליו, עת הרגיש את קירבתו שלו לגמירה... ברגעים הבאים הוא כבר יצא משליטה, מגעה טייל על כל גופו בו זמנית, כאילו תריסר ידיים עושות בו עכשיו, הוא לא העז לפקוח את עיניו, גם לו רצה... המגע המסתורי שמענג את איברו הלך והתגבר,יחד עם קצב נשימתו... עוצמת הריגוש כמו העבירה אותו על דעתו - והוא לא נלחם בה... התמסר אליה עד לרגע שבו התפרק בקול יללה ארוכה, מרגיש אותה אוחזת בו בעת שזירמתו מתפרצת ממנו, ולא משחררת עד שאחרון הפרכוסים עזב את גופו... כשפקח את עיניו, היה כבר בוקר... למרות שידע שהרבה זמן עבר – גופו היה מכוסה עדיין בשכבת זיעה. נשימתו עדיין כבדה... הביט סביבו, משתאה – הוא היה שכוב במיטתו... לא ידע אם חלום זה היה, או פנטזיה, או שמא מציאות, לא ידע איך חזר לביתו – ואם בכלל הוא יצא... מבעד לתשישות הוא הביט אל צג המחשב, שם היבהבה הודעה – "תודה..." (ואם זו בדיה או מציאות - תחליטו אתם הקוראים...)