אשת העכביש - חלק 2

דממה, והרכב נוסע. כה גדולה הדממה. כזו שתחריב או תיצור, אין לדעת. הרכב נוסע, וחושך סביב. המיית הגלגלים על הכביש מאפשרת עצמה אל תוך השקט. מחניק. החלונות פתוחים אך אויר לא נכנס בעדם. אני מביט בשעוני, הרגע קרב. התאונה באה. אני זוכר אותה, וכואב אותה כל פעם מחדש. "בוא ונצא אל לב ים, שם נתקן סירתינו, נשתמש בזפת השחור של חיינו" כך אמרה לי אשת העכביש. ולפרקים, היה הים סוער ושוקק, ואדי הזפת שקטו אל מול מליחות הים. סירתינו המתפוררת מלאה מים. נלחמה עבורינו. רק עוד קצת. החובש עומד מעל גופתי המרוטשת, מנסה לחשוב על דרך יעילה לאסוף את שאריי לתוך רכבו. "אז מה תבקש, מה תרצה?" הוא שואל -"אני רוצה שהן יחייכו אליי, אני רוצה 'הן ידברו עימי" אני משיב "כך אתה מנכיח עצמך? הלא דיי לך בקיומך?" -"הלה נתון קבוע. מאסתי בדפדופי הימין והשמאל, אני מרגיש, ואז אני מרגיש כלום". אנו מוטלים במיטתינו לאחר התעלסות חטופה. היא מביטה סביבי אך לא מצליחה לחמוק מפניי המאוכזבים. "ליבך שוכב שם. פצוע וגוסס. הלא תלך אליו ברגעיו האחרונים?" תמיד ידעת לפגוע בי, אשת עכביש יקרה. אך לארסך כבר התרגלתי. שינייך לא חודרות את עורי. ואולי, זה מה שעצוב באמת. באתי אל הצוק שלי, לחזות בזריחה או בשקיעה. כל שנותר הוא שקט וחושך. אלו מופרעים רק ע"י פכפוכי ים הזפת למטה. אין אופק. ובכל זאת מרגיע. באישון הלילה, אני מתקן סירתי. בלב המדבר. זה לילה עכשיו. זה לילה תמיד. מטפל בפצעיי, אני מביט בשעוני. הרגע מתקרב. התאונה באה. עוד מעט זה יגמר. ויתחיל מחדש